להתפלל עם העבריינים?

שנים רבות אני בורחת מישראל בימי כיפור. יום כיפור הוא עבורי אבי אבות הטריגרים. ביום כיפור לימדו אותי להכות על חטא, להאשים ולשנוא את עצמי, להאמין שאני החוטאת בזמן שהחוטאים האמיתיים המשיכו להתפלל ולפגוע בי, בהן, בהם. רוב נשות ואנשי הקהילה לא היו חוטאים, הם היו בדיוק כמוני; חיו את חייהם, עשו מעשים טובים, וחלק לא מבוטל גם סבלו בשקט מבריוני הקהילה. אבל הקהילה הייתה המאפשרת, הקהילה הייתה המרחב שבו התרחשו הפשעים באין מפריע.
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הקהילה, על מוסדותיה המשפחתיים והחינוכיים, הייתה המקום שלימד אותנו לבקש סליחה במקום לשמור עלינו. אנחנו סבלנו, והמתעללים נעטפו בטלית באין מפריע. הקהילה התלכלכה בשנאת נשים, להט"בופוביה, התעללות מינית וגילוי עריות, ורגשות האשמה שלנו החליפו את תהליך הניקוי.
2 צפייה בגלריה
המהומות בכיכר דינזגוף, ערב יום הכיפורים
המהומות בכיכר דינזגוף, ערב יום הכיפורים
העימותים בכיכר דיזנגוף בערב יום הכיפורים. אין שום דבר נאור בהסכמה לרמוס את הכבוד שלנו
(צילום: מוטי קמחי)
בהקדמה לתפילת "כל נדרי", הקהילה והחזן אומרים את המשפטים הבאים (הנוסח משתנה מעט בין העדות): "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". רבי מרדכי בן הלל, פרשן אשכנזי מהמאה ה-13, הסביר את תכלית האמירה הזו: "ונכנסים לבית הכנסת ומתירים חרם להתפלל עם כל איש אשר עבר על גזירת הקהל אפילו אינו מבקש שיתירו לו".
יום כיפור, אני יושבת בניקוסיה והמשפט הזה מכה בי כמו הצלפות השוט על גופם של המתוודים. אני שואלת את עצמי מיהו הקהל, אם אני כבר עשרות שנים בורחת מתפילת יום כיפור.
אני הייתי הילדה, הנערה והאישה שלא זכתה להגנת הקהל. נדרשתי להכות על ליבי, ולא היה מרחב שבו יכולתי לומר: "החוטא הוא אבא שלי" או "מה שהרב ההוא עשה לי... וגם הרב ההוא". רבות מהחברות והחברים שלי מרגישים שיום כיפור מפזר מלח על פצעיהם. אנחנו לא "הקהל". האם נחמה תאנה היא "הקהל"? מדורי הגיהינום שהיא ומשפחתה עוברים מלמדים כמה מורכבת היא "דעת הקהל".
ומיהם ה"עבריינים"? אני שואלת את עצמי בעודי יושבת בגלות יום כיפור. אם, כפי שמפרש המרדכי, העבריינים הם אנשים שהוחרמו על ידי הקהילה, אז מדוע יום כיפור מזכה בהתרה אוטומטית של החרם?
אני חושבת על הרב טאו, על הרב יגאל לוינשטיין שמתגולל בכל הזדמנות על נשים עצמאיות ועל הקהילה הגאה, על הרב ברלנד עבריין המין המושחת ופוליטיקאים שנלחמו למענו, על השר לשעבר ליצמן ומלכה לייפר הפדופילית שעליה הוא ביקש להגן. גם בקהילות החילוניות והליברליות, העבריינות חוגגת בקרב ההנהגה. אז מיהם ה"עבריינים" ומיהו "הקהל", ולמה אני שותה קפה בניקוסיה והם יושבים בבית הכנסת?
הקפה שלי נהיה מלוח. אני מעלה פוסט לפייסבוק וחברות וחברים שולחים לי חיבוקים. אני מרגישה שגם לי יש קהילה (אולי בשנה הבאה נתפלל יחד), קהילה שלא מתפללת עם עבריינים.

"אז הייתה תבוסתי שלמה"

היטיב לתאר את החוויה מורנו ורבנו ביאליק. באיגרת שכתב בשנת תר"ן (1890), בהיותו נער בן 17, שלח חיים נחמן מכתב לחבריו שבו הוא מסכם את שבע-עשרה שנות חייו. הסיכום עגום, מיואש ואף אובדני. ההידרדרות הקשה ביותר בחייו התרחשה בהיותו בן שש, כשאביו מת ואימו הענייה העבירה אותו לבית סבו (אבי אביו) – "אך כיוון שמת אבי ז"ל והובאתי אל בית זקני, ונחלת חִנוכי נהפכה בידי זרים, אז הייתה תבוסתי שלמה. אז נפלתי פלאים, באין משגיח ומנהל ובאין עין צופיה אשר תשכיל לאחריתי, ובאין יד עוזרת לי..."
חבריי, הגברים הליברליים, קבעו: "אסור בשום מקרה לחרב תפילה יהודית". רציתי לצעוק לעומתם: "תשתקו. מעולם לא ישבתם מאחורי מחיצה. מעולם לא נאמר לכם שבשל מינכם נאסר עליכם להוביל תפילה או להיספר כחלק מהקהילה"
לקראת סיום האיגרת הוא מפנה את האצבע המאשימה כלפי משפחתו המתעללת והקהילה: "על חטא שחטאו אבותַי באונס וברצון, ועל חטא שחטאו לפנַי באימוץ הלב; על חטא שחטאו לפני בבלי דעת, ועל חטא שחטאו לפני בגלוי שבסתר... ועל חטא שחטאו לפני בדעת ובמרמה, ועל חטא שחטאו הורַי ומורַי בזלזולי, ועל חטא שחטאו בחוזק יד, ועל חטא שחטאו בטִפשות הלב... ועל חטאים שהוכיתי בחיים מלקות ומכות מרדות, בין שהייתי חייב, ובין שלא הייתי חייב..."

אין לכם זכות

בין דמעות לקפה אני מתחילה להבין שאירוע רב נפגעות מתחולל בישראל. חבורת "ראש יהודי" (כמה התנשאות יש בשם הזה) מקיימת תפילה בהפרדה בלב תל אביב. בליבי ובדף הפייסבוק שלי הודיתי לכל אחת ואחד שלא אפשרו לתפילה הזו להתקיים.
2 צפייה בגלריה
המהומות בכיכר דינזגוף, ערב יום הכיפורים
המהומות בכיכר דינזגוף, ערב יום הכיפורים
מפגינים משבשים את התפילה בהפרדה בתל אביב
(צילום: מוטי קמחי)
אלא שעם הזמן החל הפייסבוק שלי להתמלא בטקסטים של חבריי, הגברים הליברליים, ששאלו "האם לא ניתן לעשות את הוויתור הזה ולאפשר לחבורת 'ראש יהודי' להתפלל פעם בשנה, כדרכם, ברחובה של עיר?" וגם קבעו "אסור בשום מקרה לחרב תפילה יהודית". רציתי לצעוק לעומתם: "תשתקו. אתם לא הייתם שם. מעולם לא ישבתם מאחורי מחיצה. מעולם לא נאמר לכם שבשל מינכם נאסר עליכם להוביל תפילה או להיספר כחלק מהקהילה. אז תשתקו. אנחנו, הפמיניסטיות, משלמות מחירים בלתי נתפסים כדי לשים סוף להשתקה שלנו, ואתם עסוקים בכבוד של 'ראש יהודי', בכבודו של היום או של אלוהים, ורומסים את כבודנו".

המחיצה שמוחצת אותנו

לפני כשנה וחצי העליתי כאן אוסף עדויות של נשים על הרגע הטראומטי שבו הן גורשו מגן העדן של "עזרת גברים" בבית הכנסת ל"עזרת נשים". אני לא משתמשת במונח "טראומה" בקלות, אבל התיאורים העידו שהאירוע עונה על ההגדרה של טראומה. לא היינו מקבלות הדרה כזו כלפי כל אוכלוסייה אחרת, גם אם היא הייתה חלק מפרקטיקה דתית. נסו לדמיין איך תגיבו לקהילה שתעביר אל מאחורי המחיצה נכים / כהי העור / לבקנים / עניים / תכולי עיניים. אבל נשים שנמחצות מאחורי מחיצות? זה סבבה.

הקהילה, העבריינים ותפילות הקורונה

אהבתי את תפילות הקורונה בגנים הציבוריים וקיוויתי שהן יימשכו בתום המגפה. חלק מהקסם היה בהיעדר המחיצות. אני זוכרת בוקר שבת אחד שבו סידרתי את הספרייה בביתי. ערמתי ספרים שלא היה לי בהם שימוש ולקחתי אותם לספרייה הפתוחה שבפארק. השמש קפחה ואני לבשתי מכנסיים מרושלים וגופייה. פתאום ראיתי את הקהילה המתפללת. לא רציתי להפריע. לא הייתה מחיצה ואיש לא ניסה לחסום את דרכי. להפך, השכנים החרדים שלי פינו לי את הדרך. בצד ישב זוג נוגע ללב; הוא היה מבוגר והתקשה לתפקד והיא ישבה לצידו ועזרה לו. המתפללים החרדים ידעו שהפארק שייך לכולנו והם קיבלו את הקיום המשותף בהבנה. מתפללת שראתה את מבוכתי לחשה באוזני: "את יכולה להניח את הספרים בצד, אסדר אותם כשתסתיים התפילה". עשיתי כדבריה. כשפסעתי על השביל בשולי הפארק והחלה "חזרת הש"ץ" בהתרגשות, נעמדתי בשביל, הצמדתי רגליים ואמרתי עם הקהילה: "קדוש, קדוש, קדוש". הרגשתי התרוממות רוח.

גנבי אחווה

היופי הזה נחמס מכולנו ביום כיפור האחרון. מי שבנו מחיצה באמצע תל אביב לא התכוונו רק להתפלל, הם התכוונו לדחוף אצבע בעין הליברלית. קשה לי לחשוב שמישהו היה תומך בי לו הייתי נכנסת לבית כנסת אורתודוקסי, מתיישבת ב"עזרת גברים" ומנסה להנחות את התפילה, אז למה החברים שלי ממהרים להתחשב במי שבונה מחיצה בלב החיים החדשים, המבריאים, שבחרתי לי? אין שום דבר נאור בהסכמה לרמוס את הכבוד שלנו.

הצדיקה הכפרית

סיפור החסידי מפורסם מספר על ילד מוזר, מוגבל, שהגיע לבית הכנסת של הבעל שם טוב ביום כיפור. הילד שלא ידע להתפלל הוציא את חלילו וחילל באמצע תפילת נעילה. הקהילה התנפלה עליו בבהלה, ואילו הבעל שם טוב הרגיע אותם ואמר שקולות החליל עזרו לתפילה לבקוע שערי שמיים.
השנה החליל התחלף בזמבורה. אני מקווה שאילו הייתי בתל אביב ולא בניקוסיה הייתי לוקחת זמבורה, נעמדת באמצע הבמה וזועקת את עלבון המחיצה. החברות והחברים שלי עשו זאת. הזמבורה שלהם בקעה שערי שמיים.
רוחמה וייסרוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer

סוכת שלום

את דבריו המכמירים באיגרת תר"ן פותח ביאליק בהתייחסות לספר קהלת, שאותו נקרא בבתי הכנסת במהלך חג הסוכות: "ומתפלא אנוכי עִמכם על עצמי איך בזמן מצער כזה ואנוכי טרם הייתי חכם ועשיר או מלך וזקן וכבר עלה בידי לדעת את אשר לא ידע החכם באדם אך ורק אחר הניסיונות הקשות הנזכרות, ורק אז בא לכלל דעה: 'הבל הבלים – הכֹּל הבל'".
הלוואי שנקרא השנה את מגילת קהלת בפארקים הציבוריים, ברחובות ובבתי הכנסת, באהבה, בכנות ובלי מחיצות. נודה בפני עצמנו שאנחנו לא באמת יודעות, שהשאלות קשות מהתשובות. ואפילו שלמה המלך לא הכתיר את עצמו בתואר "ראש יהודי". במקום שבו אנו דוחפים אצבעות לעיניים של הזולת, לא תימצא נחמה.