כ-400 אלף יהודים עלו מרומניה לישראל בתקופת השלטון הקומוניסטי - העלייה השנייה בגודלה בתולדות המדינה. במשך שנים סופר הסיפור כפרק נוסף במאבק הציוני ובכמיהה לחופש. אולם מסמכים ועדויות שנחשפו לאחרונה מצביעים על תמונה מורכבת בהרבה: מאחורי העלייה הרציפה מרומניה פעל מנגנון מדיני-כלכלי סבוך, שכלל הסדרים חשאיים, תמריצים כלכליים ופעילות מודיעינית ממושכת.
הממצאים הוצגו לראשונה בבמה הרעיונית ע״ש יצחק ארצי של ארגון א.מ.י.ר., בשיתוף ארגון נתיב. את המחקר הציג ההיסטוריון הצבאי אל״מ (מיל׳) ד״ר בני מיכלסון, שהביא מסמכים, עדויות וסיפורים אישיים המאירים את הרקע המדיני שאפשר את יציאת היהודים לאורך עשרות שנים.
יו״ר ארגון א.מ.י.ר, מיכה חריש, אמר כי "המסמכים והעדויות שנחשפו מאפשרים להבין לעומק את ההחלטות וההסדרים שאפשרו את העלייה מרומניה לאורך חמישה עשורים - תהליך שלא היה מובן מאליו בגוש הקומוניסטי".
מנגנון שקט מאחורי שערים סגורים
לאחר מלחמת העולם השנייה נעלו מדינות מזרח אירופה את גבולותיהן. רומניה הייתה כמעט היחידה שאפשרה יציאה יהודית רציפה - אך לא בחינם. לפי המסמכים, העלייה לוותה בהבנות מדיניות וכלכליות, לעיתים עקיפות ולעיתים חשאיות לחלוטין.
סיוע חקלאי, ציוד תשתיות, מתקני קידוח, אשראי מדינתי ואספקת טכנולוגיות - כל אלה שימשו אמצעי חליפין במסגרת ההסדרים. בתוך המערכת הזו השתרש הכינוי הלא-רשמי: “לולים תמורת יהודים”.
בין השנים 1961 ל-1965 בלבד עלו לישראל כ-80 אלף יהודים במסגרת הסדרים מסוג זה. ההערכות מדברות על רווח של עשרות ואף מאות מיליוני דולרים לרומניה בערכי התקופה - לא בעסקה אחת דרמטית, אלא בזרם מתמשך של הסכמים והבנות.
לצד ארגון נתיב, שפעל כזרוע מדינית-חשאית, מילא גם הג’וינט תפקיד מרכזי במימון המבצעים ובהעמדת הלוואות שאפשרו את המשך ההסדרים.
הבית שהיה מלא תרופות
לצד הנתונים הכלכליים, נחשפו גם סיפורים אישיים הממחישים את המחיר האנושי. השחקנית סנדרה שדה סיפרה כי בילדותה חשה שמשהו בבית המשפחה ברומניה אינו רגיל. אנשים נכנסו ויצאו, לחישות ופחד מילאו את האוויר.
רק בבגרותה הבינה שמשפחתה הייתה מעורבת בפעילות מחתרתית של העברת תרופות חיוניות ליהודים - בתקופה שבה אנטיביוטיקה ומורפיום היו מצרך נדיר ולעיתים אסור. "האמבטיה בבית הייתה מלאה תרופות", סיפרה השחקנית. "שליחים היו מגיעים, לוקחים ולא שואלים שאלות".
המחיר היה כבד: אביה נעצר שוב ושוב, נשלח לעבודות כפייה באזור הדנובה בפירוק אוניות שטבעו - עבודה מסוכנת במיוחד. בשנת 1964 עלתה האם לישראל עם הילדים וההורים המבוגרים, בעוד האב נותר מאחור, בכלא. רק בהמשך התאחדה המשפחה.
סיפור נוסף הוא של דודי בן-ישי, שנולד ב-1928 במחוז יאשי. משפחתו עלתה לישראל ב-1950 והוא נותר לבדו ברומניה. במשך 12 שנים עבד כמהנדס בעיריית בוקרשט - ובמקביל פעל בפעילות ציונית מחתרתית, בתקופה שבה עצם הקשר עם ישראל היה עבירה חמורה.
בתו, ד״ר גלית כהן, סיפרה כי אביה פעל באמצעות קודים, פגישות קצרות במקומות ציבוריים ותדרוכים במקלחת, עם מים זורמים מחשש להאזנות. לאחר נפילת המשטר פנה לארכיון הסקוריטטה - המשטרה החשאית - וגילה את היקף המעקב: 12 קלסרים עבי-כרס שתיעדו כל צעד שלו.
במרץ 1961 נעצר, עבר חקירות קשות ונידון לעונש חמור. באפריל 1962, ערב פסח, שוחרר במסגרת עסקה והגיע לישראל - שם בנה חיים חדשים, מבלי לדרוש הכרה ומבלי לספר על פעילותו.
בין מזרח למערב
ברמה המדינית נהנתה רומניה ממעמד ייחודי: היא הייתה המדינה היחידה בגוש הקומוניסטי שלא ניתקה יחסים עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, ובמקביל קיימה קשרים עם אש״ף. המעמד הכפול הזה העניק לה כוח מיקוח מדיני וכלכלי.
גם בשנות ה-90, כאשר בוקרשט הפכה לצומת מרכזי לעליית יהודי ברית המועצות, פעלו מנגנונים מימוניים דומים שאפשרו את המשך התהליך.
החומרים שנחשפו מציגים את העלייה מרומניה לא כסיפור גבורה חד-ממדי, אלא כתהליך ארוך ורב-שנים, שכלל פשרות מדיניות, הסדרים כלכליים, סיכונים אישיים ומנגנונים חשאיים.
מאחורי כל מספר עמדו בני אדם - ולעיתים גם מחיר כבד. העלייה מרומניה הייתה לא רק הישג לאומי, אלא גם תוצאה של משא ומתן מתמשך, שבו מדיניות, כלכלה וגורלות אישיים נשזרו זה בזה.
