עדויות נדירות של שורדי שואה, שתועדו לפני עשרות שנים בידי המשורר, הסופר והיוצר חיים גורי ז"ל ולא היו נגישות עד כה לציבור הרחב, נחשפות כעת במסגרת פרויקט היסטורי רחב היקף של ארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות. העדויות הן חלק מאוסף של 322 עדויות ניצולים, שהונגש כעת במלואו לציבור ברשת לאחר תהליך מקיף של דיגיטציה, תמלול וקטלוג.
מבין העדויות המוקלטות שנחשפות – עדות של המשורר והסופר אבא קובנר, שהיה חבר מחתרת ומנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה, על כך שלא הצליח להתאבל על מות אביו בזמן המלחמה אלא רק אחרי שהסתיימה; עדותה של פנינה גרינשפן-פרימר, אחת ממורדות מרד גטו ורשה, שסיפרה על פעילותה נגד הנאצים ורוח הנקמה שאחזה בה בעקבות המעשים הקשים שעוללו ליהודים; ומאשה פוטרמילך, גם היא ממורדות גטו ורשה, על המתקפה של היהודים בגטו נגד הנאצים ועל הפליאה שלהם מכך שגם הנשים לוחמות.
גלריה
חיים גורי. "הבין את החשיבות העצומה של תיעוד הקול האנושי והזיכרון האישי"
(צילום: צביקה טישלר, ארכיון העולם הזה)
האוסף נוצר במסגרת עבודתו של גורי על טרילוגיית הסרטים התיעודיים שלו על השואה: "המכה ה-81", "הים האחרון" ו"פני המרד". במהלך העבודה תועדו מאות ניצולים שסיפרו בקולם על חוויותיהם מתקופת השואה. חלק מהעדויות שימשו לאורך השנים לצורכי יצירה ומחקר, אבל בין חומרי הגלם נותרו גם עדויות נדירות שלא נחשפו עד כה לציבור הרחב. כעת, עשרות שנים לאחר שהוקלטו, אפשר לראשונה להאזין גם להן באופן מקוון.
במסגרת המיזם, ארכיון בית לוחמי הגטאות המיר את החומרים לפורמט דיגיטלי, והעדויות תומללו, קוטלגו והועלו לפלטפורמה מקוונת. אחד החידושים המרכזיים הוא האפשרות לבצע חיפוש טקסטואלי מלא בתוך העדויות. כך יכולים חוקרים, אנשי חינוך, תלמידים והציבור כולו לאתר שמות, מקומות, אירועים ונושאים מתוך מאות שעות של תיעוד, ולהיחשף באופן ישיר לקולותיהם ולסיפוריהם של הניצולים.
אבא קובנר בזמן עדותו במשפט אייכמן בבית המשפט המחוזי בירושלים, 1961
(צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, ארכיון בית לוחמי הגטאות)
אבא קובנר התייחס בעדותו לרגשות שהתעוררו בו עם סיום מלחמת העולם השנייה ולפער שבין האירוע ההיסטורי האובייקטיבי לחווייתו האישית. "אני זוכר שמת עליי אבי. ברגע הפטירה, ואפילו עוד בשעת הקבורה, לא חשתי את אובדנו. הדברים מתרחשים אחר כך, עוברים ימים כשהכאב מתפרש לך כחלל, כאובדן. שעותיי הקשות ביותר לא היו בגטו ולא היו ביער – הן היו לאחר (המלחמה)", סיפר.
קובנר תיאר מה קרה כאשר חזרו לווילנה לאחר המלחמה: "תמונה שחשובה להבנה של מה נגול לנגד עינינו אחרי שחזרנו לווילנה, הוא עומק העוינות של העולם אשר סבב אותנו. כל מה שידענו או חשנו בזמן הגטו לא היה כמו הדבר הזה, כי בהיותך כלוא גטו, כל ניצוץ של גילוי אהדה, של עזרה ממשית, או אפילו כוונה לעזרה, מצטייר בעיניך כדבר רב כוח ועוצמה".
מאשה פוטרמילך (גלייטמן), שהשתתפה במרד גטו ורשה, סיפרה בעדותה: "התחלנו להתקיף את הגרמנים משני צידי הרחוב... אחד הרים את הראש, הסתכל וראה את הבחורות, וצעק בפליאה: 'הנשים לוחמות?' זה בכלל בשבילם היה איזה פלא"
כאמור, בין העדויות נמצאת גם עדותה של פנינה גרינשפן-פרימר, ממורדות גטו ורשה. במענה לשאלת חיים גורי על המילה "התנגדות" ומה חשבה שהיהודים יכולים לעשות, השיבה: "פשוט מאוד להתנגד, לא ללכת. אפילו לקחת ביד מקל, אפילו סכין, וממש להתנגד. להתנפל על הגרמני ולא לתת לו, ככה בחופשיות, לקחת אותי ולהכניס אותי לרכבת למחנות ההשמדה... כמה שאנחנו נתנגד, קודם כול זה יוסיף לנו כבוד. לא נלך בחופשיות כמו צאן לטבח, אבל מישהו, אולי הוא יוכל להשתחרר מהם, להציל את עצמו, ואחר כך יספר אם הוא יישאר בחיים".
פנינה גרינשפן-פרימר. "הייתי בטוחה שאמות"
(צילום: מתוך ארכיון בית לוחמי הגטאות)
גרינשפן-פרימר סיפרה על הכוננות ביום פרוץ המרד בגטו: "לי היו פצצות ובקבוקי מולוטוב (בקבוקי תבערה) תוצרת שלנו". היא תיארה את הרגע שבו הנאצים התקרבו: "באותו הרגע הייתי דווקא מאוד שקטה. אני חשבתי רק על המשפחה שלי, איפה הם נמצאים, איפה הם בכלל נמצאים, וידעתי שאני נשארתי רק עם אחי וזו חובתי באמת להתנקם. לא היה לי אכפת החיים שלי, אני הייתי בטוחה שאני אפול. לא פחדתי, בשום אופן לא. הייתי לגמרי קרת מזג. אני ניגשתי לזה בלב שקט. אני ידעתי שאני אמות".
מאשה פוטרמילך (גלייטמן), גם היא חברת הארגון היהודי הלוחם שהשתתפה במרד גטו ורשה, סיפרה בעדותה: "עמדתי באותו חלון עם המפקד שלי ואנחנו קיבלנו את האות להתחיל את ההתקפה. התחלנו להתקיף את הגרמנים משני צידי הרחוב. איך שהתקרבו לבתים שלנו, אנחנו היינו הראשונים שהתקפנו. פתאום אני רואה שהם נופלים. לא האמנתי לעיניים, שזה אנחנו עשינו, שהרימונים שלנו הרגו אותם".
"אנחנו לא היינו חיילים כשעברנו את הטירונות, היינו חבר'ה בני 18, חצי מעולפים מרעב", היא הדגישה. "היינו רעבים ללחם שנים בגטו, אבל עם רצון לנקמה, זה מה שדחף אותנו... את הדם הראשון שראיתי ברחוב, איך שגרמנים נופלים, ואיך שהרובים נופלים מידיהם, והם ככה התחילו לזוז לקירות. אחד הרים את הראש, הסתכל וראה את הבחורות, צעק בפליאה: 'הנשים לוחמות?' זה בכלל בשבילם היה איזה פלא. אני ידעתי שאנחנו הולכים להילחם בשביל להציל את כבוד היהודים".
מאשה גלייטמן-פוטרמילך. "ידעתי שאנחנו הולכים להילחם בשביל להציל את כבוד היהודים"
(צילום: מתוך ארכיון בית לוחמי הגטאות)
באוסף נמצאת גם עדותה של שרה שְׁנֵר, שהתפרסמה בשם העט שרה נִשְׁמִית – פרטיזנית, סופרת וחוקרת השואה, שהייתה ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות. היא תיארה בקולה מדוע התמסרה בעיקר לבעיית הילדים בזמן השואה: "החוויות הכי קשות שלי מתקופת המלחמה היו קשורות בילד היהודי. גם במחנה ריכוז וגם ביער. ראיתי את הילד באובדנו המסיבי, בעינוייו, והייתי חסרת אונים".
היא המשיכה וסיפרה: "במלחמה כשהביאו אותי למחנה (מחנה טודט) ושימשתי שם כאחות, ופרצה אפידמיה (מגפה) של מנינגיטיס ודיפתריה, לא היה לנו שום דבר לתת לילד להקל על סבלו. הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה להחזיק את הילד בזרועותיי ולהתהלך איתו מקיר אל קיר, כדי שהוא יחוש את חום הגוף, והילד היה נחנק בזרועותיי. הייתי מרגישה איך שהגופה הולכת ומתקררת. חוויה איומה בתוך המחבוא לפני חיסול המחנה. ואני חשבתי אז, שאחרי המלחמה, אם אוכל משהו לעשות למען הילד היהודי".
שרה שנר-נשמית. "ראיתי את הילד היהודי באובדנו המסיבי, בעינוייו, והייתי חסרת אונים"
(צילום: מתוך ארכיון בית לוחמי הגטאות)
מרבית העדויות נמסרו לארכיון בית לוחמי הגטאות בעברית, אך האוסף כולל גם עדויות באנגלית, בצרפתית, ביידיש, באיטלקית ובשפות נוספות. הפרויקט מעניק הזדמנות לא רק לשמוע באופן ישיר את קולותיהם וסיפוריהם של שורדי השואה, אלא גם לחזור אל עבודתו התיעודית של חיים גורי ואל חומרי הגלם שעמדו בבסיס יצירתו הקולנועית. העדויות מאפשרות להיחשף לסיפורים ולהעמיק בזיכרונות, בחוויות ובפרטים שתועדו מפיהם של הניצולים.
הפרויקט התאפשר הודות לשיתוף פעולה עם ארכיון פורטונוף באוניברסיטת ייל (Fortunoff Video Archive) ובתמיכת קרן התמיכות של IHRA – הברית הבינלאומית לזיכרון השואה. תמלול העדויות בעברית התאפשר בשיתוף פעולה עם ועידת התביעות, במימון קרן EVZ בתמיכת משרד האוצר הפדרלי הגרמני.
חיים גורי באחרית ימיו. אסף את העדויות
(צילום: אלכס קולומויסקי)
ענת ברטמן-אלהלל, מנהלת הארכיון של בית לוחמי הגטאות, מציינת שיש במיזם הרבה מעבר להנגשה דיגיטלית של ארכיון: "בין מאות העדויות באוסף נמצאים קולות וסיפורים נדירים שחלקם לא היו נגישים עד היום לציבור הרחב. אנחנו מחזירים אל המרחב הציבורי 322 קולות של שורדי שואה, חלקם בעדויות נדירות שנחשפות כעת, ומאפשרים לדורות הבאים לשמוע אותם באופן ישיר ובלתי-אמצעי. חיים גורי הבין כבר לפני עשרות שנים את החשיבות העצומה של תיעוד הקול האנושי והזיכרון האישי. היום, באמצעות הטכנולוגיה, אנחנו יכולים להבטיח שהקולות שאסף לא יישארו על מדפי הארכיון, אלא יהיו נגישים לכל אדם: לחוקרים, למורים, לתלמידים ולציבור הרחב בארץ ובחו"ל. דווקא ככל שאנו מתרחקים מדור הניצולים, האחריות שלנו לשמר, להנגיש ולהעביר את עדויותיהם הופכת גדולה ודחופה יותר".
האוסף המלא זמין לציבור – לחצו כאן
