טובי ראשי העפרונות, של טובי הפרשנים, כוססו בניסיון לכתוב צידוקים ופירושים לשאלה שבכותרת. מדוע יוסף בנו האהוב של יעקב אבינו, לא סיפר לאביו, כי הוא חי. הפירושים השונים מעולם לא הניחו את הדעת של רבים. גם שלי. הדרמה נותרה עלומה לי.
עד ינואר 2012. אז כתבתי את התשובה שלי לסוגייה, שהיא דרמטית כשלעצמה והתחלתי להפיצה במסגרת שיעורים על פרשת השבוע שאני מעביר. כאן, אני בדרך כלל כותב על גיאופוליטיקה ומדינאות, אך לפני כשנתיים העליתי את תשובתי כאן.
גם השנה ראוי שנפרסם זאת שוב. מפני שמהתשובה העולה, יותר משנלמד על יוסף הצדיק, נלמד על עצמנו. הדור המופלא שלא ברח מאחריות. שהייתה לו שליטה עצמית שאין לה תקדים בתולדות העמים. ויכול לכל אויביו.
לפני כן אזהרה. בשל אופיה העצום של הסוגייה, נדרשה תשובה ארוכה, מנומקת בנויה בשכבות לתלפיות. בשל אופי האכסניה שמרתי על לשון קולחת ולא פלפולית. אז נתחיל.
אני קשור בעבותות ליוסף הצדיק ואביו יעקב. כל שנה סיפור משפחתו של יעקב אבינו, בחיר האבות, מותיר אותי מייבב. סיפור אנושי טראגי עד אימה. משפחה ערכית, חזקה, עשירה, מתפרקת לרסיסים.
עלילת הסיפור עוברת מ0 ל-100 במהירות מאך. הבטן מתהפכת. אחים לא עומדים בקנאתם לאחיהם, הם מבקשים להורגו, מוכרים אותו לעבד, משקרים לאביהם הטוב, המוכה צער בשל אסונות קודמים. הוא מתכסה ביגון על מות הבן ומכלה את חייו בשיברון לב.
בבית המשפחה שהיה תוסס ומלא יצירתיות ושיח, יש רק תוגה וצער.
הנושא העיקרי הידוע לדעת רבים והמפרשים השונים, הוא שנאת האחים. השוד והשבר. טעות.
הנושא הוא שליטה עצמית. שינוי הגישה יאפשר לכם זווית חדשה. מכאן גם הצלחתי לפענח את התשובה לשאלה עתיקת היומין.
מי היה יוסף הצדיק. הנער היתום מאמו, מוכה הגעגועים. שייבב וקרא לה בלילות, צמא למגעה. שכדי לזכות בתשומת הלב של האחים בבוקר, סיפר בתמימות על חלומותיו הנשגבים.
יש המבקרים אותו על כך. שכביכול נהג באדונות כלפיהם. אני מתנגד לכך נחרצות.
הוא לא רצה להביך אותם. הוא לא רצה להתנשא עליהם. הילד היתום פשוט ביקש תשומת לב ואם אפשר קצת יחס אישי משאר המשפחה. מכאן גם נבין שכתונת הפסים שהגיש לו אביו, הייתה ניסיון נואש של אבא בודד, לאזן את היחס העוין שגילה כלפי הילד חלק משאר המשפחה. וכאן גם נחדש, שזו בעצם הסיבה לכתונת הפסים שהגיש לו אביו. לא סטטוס של העדפה, אלא קריאה לחמלה. ואיזון הביטחון העצמי לילד שבוודאי שנפגע מהיחס העוין של האחים.
אך איש לא הקשיב, איש לא שעה. השנאה געתה. המעשה הנורא נעשה. הילד נמכר לעבד כדי להיעלם בתהום הנשייה. היה ילד. ואיננו עוד.
אך הא-ל לא שכח. והא-ל לא סלח. הא-ל לא סולח כשהאדם החוטא, נותר במריו.
כך גם המוני בית ישראל, שהחלו במרוצת הדורות לכנות את יוסף בתואר: יוסף הצדיק. שימו לב, שתוספת זו לשמו ניתנה לו דווקא על ידי עם ישראל ולא בלשון התורה. המיית הלב של העם כולו העניקה לו את התואר. המיית לב שבקעה מלבבות אסירי תודה על שלימד אותנו על אצילות נפש שאין דומה לה בתבל. אצילות נפש שראוי שנאמץ במיוחד היום.
יוסף שינה את העולם ובואו נבין מדוע.
כדי להתחיל להבין את עוצמת גדולתו של יוסף, אנו חייבים להתחיל ולחקור אחר התשובה לשאלה המסתורית בה פתחנו.
השאלה העוסקת בתהייה הבלתי אפשרית, מדוע יוסף, ברגע שיכל, לא גילה לאביו כי הוא בריא ושלם וחי במצרים?
התעלומה המסתורית הזו ברבות אלפי השנים התעצמה ללא הרף.
יוסף היה קשור לאביו בכל נימי נפשו. איך יכול להיות שהוא לא חש בצורך הרגשי להודיע לאביו - אבא אני חי.
"ונפשו קשורה בנפשו", זעק יהודה האח, מודיע לשליט הארור שהוא לא יכול לשבות את האח הקטן בנימין. אך בסתרי נפשו הוא התכוון לנפשו של האב הקשורה לנפש האח שאבד שם בישימון. "נפשו קשורה בנפשו", זעק יהודה וזעק גם על עצמו כי הוא יכול להציל את הילד - שאבד לעד.
הפסוקים מלמדים שיוסף ניצל ממוות בטוח. מפני שהאחים תכננו לתת לו לגווע. "והבור ריק אין בו מים" (בראשית, כ"ז, כ"ד). לשם הם זרקו אותו עם תוצאה צפויה אחת.
כשעברו המדיינים בסמוך, הם הבחינו בעלם יפה תואר וביקשו לקחתו. יהודה שכנע האחים למכרו (אני חוסך לכם את המחיר הנורא אותו הסכימו האחים לקבל) במקום להורגו. וכך נמכר האח, בשר מבשרם, כבול ואזוק לגורלו - הרחק מהבית. הרחק מליבם.
משיירת הישמעאלים הוא נמכר שוב למדיינים שמכרו אותו לפוטיפר סריס פרעה. ושם השתנה גורלו. בכוח יפי תארו וחוכמתו הוא הפך לנגיד הבית.
משם היו לו אין ספור הזדמנויות להעביר מסר לאביו בדבר היותו חי וקיים. גם אם נבצר ממנו לעלות חזרה לבית אביו, הרי שהוא יכול היה לשלוח שליחים או אמצעים אחרים שיספרו לאביו כי הוא חי ושלום לו במצרים.
התעלומה מתעצמת לאור התשובות השונות במשך הדורות של פרשני המקרא הראשיים באשר לסיבה, מדוע לא סיפר לאביו כי הוא חי. ה"בכור שור" מבעלי "התוספות" לא מהסס לקבוע שהייתה שבועה בין האחים ובין יוסף, לפיה הוא מתחייב לנתק איתם כל קשר ולא לספר לאף אחד את מוצאו ממשפחת יעקב. שבועה זו של יוסף היא הסכמה מצידו כלפי אחיו, על ניתוק מוחלט ממשפחת יעקב, בתמורה להצלת חייו.
פירוש מעניין נוסף הינו פירושו של הפרשן הדגול, ההוגה והמשורר הרמב"ן. לפי הרמב"ן, יוסף רצה להגשים את חלומותיו. דהיינו, האחים ואביו הם רק תפאורה עבור יוסף בחלום שחייב להתקיים.
במילים אחרות, יעקב, אביו האהוב של יוסף, מתייסר שנים ארוכות רק כדי שיוסף יראה בהתגשמות חלומותיו.
פרשן המקרא אברבנאל חולק במפגיע על שיטת רמב"ן וקובע שאין זה עסקו של יוסף להגשים את חלומותיו. כך גם מסיק רבי יצחק עראמה: שהקב"ה יתעסק עם פתרון החלומות. לא האדם. הרי זה בכל מקרה מעבר ליכולתו.
ועתה לפתרון התעלומה :
כעת ננסה יחדיו ליישב את המסתורין בניתוח מעמיק של הפשט בלבד, התעמקות בהיסטוריה המשפחתית הידועה לנו וניתוח ההיקש הלוגי של העובדות שנפרוש בפניכם בצד סיוע ממדרש תנחומא.
תוך כדי התהליך האמור יהפוך יוסף מנער עברי, עבד פשוט - ליוסף הצדיק.
ראשית דבר, נבקש להתחיל מסוף התעלומה.
מניתוח מדוקדק של פסוקי המקרא ובעזרת הכלים המפורטים מעלה עולה כי הפתרון לתעלומה וכנראה היחיד המיישב את הדעת, היא המסקנה כי יוסף לא יצר קשר עם אביו מפני שהוא חשב שהאב האהוב, הוא עצמו, הוא ולא אחר, נטל גם נטל חלק בגירושו שלו מהבית.
האחים, כך חשב, שכנעו את אביו האוהב, שיוסף הינו סכנה למשפחה שעומדת להתרסק. כדי להציל המשפחה - יוסף ישלם את המחיר.
ההיקש הלוגי יושב על ניתוח הפשט בשלושה צירים מרכזיים: התקדימים במשפחה, האווירה בבית יעקב והשיח הדרמטי של האורטורים המרשימים ביותר במקרא מאז ועד עתה, יהודה ויוסף, כשיהודה ניגש לשאת את נאום חייו בפני השליט הזר. במהלך התנגשות הטיטאנים הזו בארמון המלך בין שניהם, התחוור ליוסף כי אביו שלו מעולם, מעולם, לא ויתר עליו.
א. התקדימים במשפחה:
כשיוסף נמשך החוצה מהבור על ידי אחיו, הוא בטח מתחנן על נפשו. זועק בקול ניחר אך איש לא נענה לתחינותיו. כשהוא משתנק מבכי, העגלה עליה הוא נמצא, הולכת ומתרחקת והאחים שלו הופכים לדמות שהולכת ונעלמת כאילו מעולם לא הייתה קיימת. כשיבבותיו הולכות ונעשות חנוקות מעייפות ועצב קורע לב, הוא נזכר בסיפורי הילדות על הדודים שהוגלו מהבית מפני שלא התאימו למסגרת או שסרחו.
אין זה דבר נדיר במשפחה כי בן שסרח מוגלה החוצה מהמשפחה. בבית יעקב גדלו הילדים על הסיפורים על הדודים שהוגלו. על שילוח ישמעאל, אח של סבא יצחק, מהבית. סבא רבא אברהם שילח מביתו לא רק את ישמעאל, אלא את כל בני הפילגשים ( לאברהם אבינו היו 9 צאצאים) כדי לייחד את יצחק הסבא. גם דוד עשיו, האח של אבא יעקב, הוגלה מהבית ואף יעקב אביו עצמו נאלץ לברוח מהבית, כשאמו רבקה הבטיחה לו שהוא ייצא לזמן קצר בלבד: "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ, יָמִים אֲחָדִים". (בראשית כ"ז, מ"ד): והוא, בן למופת שכמותו, עשה כאשר צווה על ידי הוריו: "וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב, אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ; וַיֵּלֶךְ, פַּדֶּנָה אֲרָם" - אל הבית אותו עזב, הוא מעולם לא שב.
יוסף גם נזכר בבת אחותו אסנת, בתה של דינה אשר נולדה כתוצאה מחטיפת דינה ואינוסה על ידי חמור בן שכם. היא שולחה מבית יעקב וצוידה בתליון מיוחד על ידי... יעקב בעצמו. לימים יוסף מתחתן איתה, מפני שאסנת מתגלגלת לביתו של פוטיפר אשר מחתן אותה עם יוסף אשר זה עתה עלה לגדולה. וכך מספר לנו על כך המדרש: "יצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות, ושללה [שכם] ושכב עמה, והרתה וילדה את אסנת, ואמרו בני ישראל להורגה, שאמרה [דינה]: עכשיו יאמרו בכל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב. הביא [יעקב] שרץ של זהב (תליון מזהב), שם הקודש כתוב בו, ותלה על צווארה [של אסנת] ושלחה והלכה, והכל צפוי לפני הקב"ה וירד מיכאל המלאך, והורידה למצרים לבית פוטיפרע... והייתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת".
ב. האווירה בבית:
1. היו שני מעמדות בבית. בני השפחות ובני האימהות. אחיו שונאים אותו על הגנתו לבני השפחות. דהיינו: שהייתה אווירה של הקנטות והצקות בין האחים שאותה הוא דווח לאבא.
2. לאה סונטת ברחל – וזה עבר גם לילדיה "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני" (בראשית ל, טו) היא סונטת ברחל ומציינת בציניות שלמעשה היא לאה האישה העיקרית של יעקב ולא רחל - וראוי להזכיר כאן שרחל, ברגע נישואי לאה ליעקב מסרה לה את סימני הזיהוי שלה בפני יעקב, כדי שאחותה לאה - לא תתבזה בלילה הכי חשוב בחייה.
3. רחל אימו – אשת החיק המובהקת של יעקב - אף היא עצמה חששה מגירוש. רש"י בפירושו על הפסוק: "ויזכור אלוקים את רחל" ( בראשית ל,כב) כותב מפורשות : "...ושהייתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשיו, שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים". בנוסף אמו רחל לא הובאה לקבורה באחוזה המשפחתית (מערת המכפלה). דהיינו: כל המשפחה שלי כולה, חושב יוסף, היא משנית לבני לאה שהם רבים יותר וחזקים יותר - ולא רק אני.
4. משיחתם של יוסף ובנימין, עולה כי בנימין ידע כי יוסף חי: יוסף שאל את בנימין, כמה ילדים נולדו לו? בנימין השיב: עשרה. יוסף המשיך ושאל איך קוראים להם? ובנימין עונה בכל מיני שמות לא רגילים, ומסביר שכל השמות הללו הם על שם אחיו והצרות שמצאו אותו. וכך כותב רש"י על הפסוק (מ"ג, ל') במקרא : שאלו: " יש לך בנים? ... עשרה. ומה שמם? ... בלע ובכר וגו' ... כולם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו: ' בלע' שנבלע בין האומות. 'בכר' שהיה בכור לאמי. 'אשבאל' ששבאו אל הגר"א - שנתגייר באכסניא. חופים - שלא ראה חופתי ולא ראיתי אני חופתו. וארד - שירד לבין האומות,")
דהיינו ניתן להבין כי בנימין ידע או ניחש כי אחיו חי - אלא שהוא הוצא לגלות.
לפיכך ניתן שוב להבין כי היפרדות של בן משפחה מהמשפחה בנסיבות מסוימות, היא איננה תופעה חריגה לתקופה.
יוסף הופך מנער עברי, עבד פשוט - להיות יוסף הצדיק:
בכל יום שעובר על יוסף, הוא נזכר בעובדות נוספות המאשרות את המציאות המרה שנגזרה עליו - אך הולך ומתגלה כבן למופת. אביו צדק כשהוא אהב אותו בכל נימי נפשו.
יוסף, בן למופת. יוסף מקבל את הגזירה שהוא חשב שגזר עליו אביו. הוא מקבל עליו את אשר רצה אבא.
מאז שהפך למשנה למלך בכל רגע נתון הוא יכול לחזור הביתה. אך הוא מקבל עליו את הדין שהחליט לגביו אביו האהוב. הוא לא עושה כל מאמץ להיחשף לאביו. לחזור הביתה. אביו מתייפח במר אבלו על בנו שנעלם - ויוסף במקום אחר בעולם, הוא אמנם משנה למלך, אך הוא מתייסר על אביו יותר מאשר אז, כשהיה עבד.
מפני שהיום בהיותו משנה למלך, יש לו את כל היכולת בעולם לחזור הביתה. אך הוא ממלא את מצוות אביו וממשיך להישאר באפילה.
אין דבר מייסר יותר מאשר להיות מעבר לקיר - וכל הזמן הזה במרחק נגיעה.
"אבי, אבי", הוא בוכה במר ליבו ולא עושה שום צעד להקל על עצמו, כי כך ציווה האב. וכעת אנו מבינים מהי השליטה העצמית עליה דיברנו בפתיח.
הוכחה נוספת לאמיתות ההנחות שלי, ולייסורים הנוראיים שלו מתבטאים בשם שיוסף נותן לבנו בכורו: מנשה הוא קורא לו. "כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי". נשייה מלשון שכחה. תהום הנשייה. אבי האהוב שוכנע כי אני מהווה סכנה למשפחה. אינני עוד.
ומעל לכל מנקרת במוחו המיוסר השאלה שמעולם לא הייתה לו תשובה עליה : מי שלח אותו לדרוש בשלום אחיו - אשר "לא יכלו דברו לשלום"? אב , אבי הוא עונה לעצמו. אבי שלח אותי. האם לא חששת לשלומי אבא? האם לא היית מודע לעוצמת שנאתם אותי - ואולי ידעת אבא
התנגשות הטיטאנים בנאומו של יהודה:
באופן כללי נציין כי במשך כל פגישותיו עם אחיו שקדמו לנאומו של יהודה, יוסף רחוק מלהיחשף אליהם. הוא רוצה בחברתם, אך חושש מקרבתם. לאורך כל המפגשים עם אחיו הוא נע על חוט השערה. על דיוק מילימטרי של אחיזה במציאות כפי שהוא מבין אותה שבעצם אביו החליט לנטוש אותו, לבין געגועיו לאחיו ולבית אביו - ולרצון להיות חלק מהם.
רק במפגש האחרון - לאחר שבידה ראיות ודאג שישתלו את הכוס באמתחת בנימין, לא הייתה ליוסף ברירה והוא היה חייב להתעמת עם האמת לראשונה מאז גורש מהבית. הוא חייב לדעת מדוע גורש, לא מי גירש, מפני שמי גירש אותו, הוא ידע גם ידע.
ואז הוא מזדעזע ממה שהוא שומע כעת מפיו של אחיו יהודה. יהודה נושא את נאום חייו. הנאום שבו תלוי גורל משפחת יעקב באופן מוחלט. אין דרך חזרה. עתידה של המשפחה, עתידו של עם ישראל כולו יושב על כתפיו העצומות והוא ממש לא מתכוון לשמוט אותו - ויהודה לא מאכזב. יהודה הגיבור הנאצל משלים את תהליך הסליחה לדורות ומבטיח - זה לא יקרה יותר. אף אח לא יימכר. אף אח נוסף לא ייעלם. הוא יישב במקום האח הצעיר בכלא. הוא מציע את עצמו תחת הנער.
"ועתה יישב נא עבדך תחת הנער..."(שם,מד,לג) הוא מציע למלך הכועס.
מחוות התמסרות זו של יהודה שמוכן למות במקום אחיו בנימין, שמציע עצמו להיות עבד במדינה בה חיי הכלב חשובים יותר מעבד, שוברת את רוחו של יוסף לרסיסים. מדוע את אותה מסירות לא הפגנתם גם כלפיי, כשהפקרתם אותי לאבדון חשוף למוות, שם בעמק, הוא מהרהר בליבו הפצוע. המחשבה הזו מייסרת אותו, אך הוא ממשיך להקשיב ליהודה.
וכך מספר המדרש על עוצמת הדברים שנאמרו בין שני האורטורים שהפכו לאגדה: (תנחומא ויגש ה') "בתחילה אמרת לנו: מרגלים אתם! שנית אמרת: לראות ערוות הארץ באתם! שלישית: גביע גנבתם! אתה נשבעת בחיי פרעה הרשע, ואני נשבע בחיי אבי הצדיק, אם אוציא חרבי מנרתיקה, אמלא כל מצרים הרוגים. אמר לו יוסף: אם תוצא חרבך מנרתיקה, אני כורכה על צווארך. אמר לו יהודה: אם אפתח את פי אבלע אותך. אמר לו יוסף: אם תפתח פיך, אני סותמו באבן. אמר יהודה ליוסף: מה נאמר לאבא ? אמר לו יוסף: כבר אמרתי לך: אמור לאביך: הלך החבל אחר הדלי. אמר לו יהודה: דין שקר אתה דן אותנו! אמר לו יוסף: שקר- לשקרנים. אין לך דין שקר כמכירת אחיכם. אמר לו יהודה (לא מהסס ומנסה להפחיד את השליט הכל יכול): אש של שכם דולקת בליבי! אמר לו יוסף: "אש של תמר כלתך היא - ואני אכבנה".
בשלב הזה לא נותרה ליהודה ברירה והוא פונה לליבו הרחום אולי, של השליט הזר שלהפתעתו שולט בכל הפרטים. אנא רחם על האב הזקן (שם, מד,כח). "וַיֵּצֵא הָאֶחָד, מֵאִתִּי, וָאֹמַר, אַךְ טָרֹף טֹרָף; וְלֹא רְאִיתִיו, עַד-הֵנָּה. כט וּלְקַחְתֶּם גַּם-אֶת-זֶה מֵעִם פָּנַי, וְקָרָהוּ אָסוֹן - וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּרָעָה, שְׁאֹלָה. ל וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר, אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ; וְנַפְשׁוֹ, קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ."
יוסף לא מאמין לאשר שמע זה עתה. "ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה". בפעם הראשונה מאז נמכר, לאחר 22 שנים של ייסורי תופת שהוא עובר, שומע יוסף עדות ישירה כי אביו הטוב למעשה לא ידע דבר. אבא הטוב חשב שהוא בעצם נטרף על ידי חיה רעה. הוא שומע לראשונה עדות מפי העד עצמו שהיה שם, עדות אשר שומטת את המחשבה שלו שאביו האהוב ויתר עליו כדי להציל את שאר המשפחה מחורבן.
לפתע, הוא מבקש להשאיר אותו לבד עם האורחים הזרים. אחיו משתאים ומצפים לגרוע. הוא מחליט בשליטה עצמית מדויקת כחוט השערה שלא הייתה כמותה מעולם, להתגלות. אך הוא לא יסתפק רק בגילוי עצמי כפי שניתן לחשוב בקריאה הראשונה של הפסוק. לא יוסף. הפסוק הבא רומז לנו, שיוסף התגלה לאחיו בקליימקס נורא בעוצמתו.
דממה משתקת שוררת בחדר ולפתע שאלת צעקה אדירה נשמעת מפי יוסף כלפי יהודה, שאותה שומעים בכל רחבי הארמון: "העוד אבי חי". משחרר יוסף את הכעס המרוכז שהצטבר בתוכו במשך 22 שנה של כאב מייסר על מכירתו - ומרכז אותו בשאלה אחת בלבד. "העוד אבי חי"?
הרי כבר סיפר לו יהודה, לפני כן שלוש פעמים כי האבא חי, אז מדוע הוא זועק זאת.
מפני שכעת כשיוסף יודע כי ידו של אביו לא הייתה במעל, "טרוף טורף" הוא גם מבין דבר נוסף:
עיון בפשט בקריאה נוספת מגלה לנו כי יוסף מבין מהפסוק הקודם של דבריו של יהודה, באומרו "כי איך אעלה אל אבי..". הוא מבין, שהאבא כמעט ומת אז לפני 22 שנה כשהתברר לו שיוסף לא חזר עם אחיו. וכעת הוא זועק את נפשו אל אחיו: "אני יוסף – העוד אבי חי?"
"העוד אבי חי"- צורח האורטור המדהים על יריבו יהודה. "פתאום אתה יהודה, חושש לחייו של אבא. עכשיו אתה נזכר. עכשיו אתה אומר לי שאם הנער איננו איתי, אינני רוצה לראות ברע שיפקוד את אבי? מדוע אז לא חשבתם על אבא שיכול וימות באם הוא לא יראה את בנו האחר, אותי, חוזר עימכם.
" העוד אבי חי" צורח יוסף. "מדוע הרגתם אותי אצל אבי - ולא חששתם אז לחייו של אבי, אבינו שלנו החי?"
"גם אני הבן של אבא" מהדהדת זעקתו של יוסף הצדיק, החכם, מאז ועד עולם. בדיוק כמו עם ישראל. בדיוק כמו היום.
מדינת ישראל של היום, שעמדה על נפשה מול טבעת אש של אויבים מרים - וזכתה לכתף קרה והגבלות סיוע של מדינות ידידות, זעקה לעולם: "גם אני יציר האלוקים". מדוע דווקא אותי אתם רוצים לזרוק למעמקי הבור. כך אומר עם ישראל לאנושות כולה, עייף וייגע מהניסיונות הבלתי פוסקים להדיר אותו מהאנושות.
חלק מעמי העולם עדיין מקנאים בנו, באח המוכשר. שהגדולה בחרה בו. הגדולה בחרה בנו היהודים להוביל את העולם. בדיוק כמו יוסף שהציל בסוף את אחיו והמשפחה כולה.
אנו העם שאמר הנני. שלא נכנע לסופות הזמן והוא ואורחות תרבותו הם הבסיס הערכי של האנושות כולה - ובדיוק כמו יוסף, מתייצב בחזית של השבחת העולם.
אך, בדיוק כמו אחיהם התנ"כיים, חלק מהעולם מקנאים באח המוכשר.
באח שתרם לאנושות, יותר מכל עם אחר. הוא באופיו וערכיו הנעלים הנחיל לאחיו, לעולם כולו, את הערכים אשר מהווים היום את סיפור המסגרת עליו משגשגת האנושות כולה.
ובכל פעם מחדש מגיע מישהו שמנסה להכניס את העם הזה לבור כדי שייעלם בתהום הנשייה. שם בעמק, חשבו האחים, וכך חושבים אויבנו היום, שאיש לא יראה ואיש לא ישמע. הבור עמוק ואיש לא ידע. אבל הא-ל אף פעם לא שכח. והוא אף פעם לא יסלח. "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר..". הא-ל הטוב תמיד יושיט לנו את הסולם, לצאת מן המיצר. סולמו של אביו של יוסף. סולמו של יעקב.
