ימי בין המצרים, בין י"ז בתמוז ל-ט' באב, מכנסים בריכוז רב תחושות המלוות אותנו בכל ימות השנה. מְצרים הוא מעבר מים צר המחבר בין שני גופי מים גדולים. מורכב ומעניין מכך הוא המצב הנפשי שבו אדם או עַם חשים כנתונים במרווח צר בין גבולות קשים או אפילו מאיימים. כאן ההיבט של "צר" במובן אויב ומציק הוא המוביל, ואדם שכזה אף מצר (מצטער) על מצבו.
אדם נוטה לפנות לקונו הן "ממעמקים" (פרק ק"ל בתהילים) והן "מן המצר" (פרק קי"ח בתהילים). באזכור האחרון השאיפה של הפונה היא להגיע למענה מאת השם "במרחב". במגילת איכה אנו מכירים היטב את התחושה המרה: "כל רודפיה השיגוה בין המְצרִים". ומה התוצאה של התהליך הכולל הזה? "לא מצאה מנוח".
אני מקפיד לשוב כאן על הביטויים האלה כיוון שאני חש את שכיחוּת המצאותם הרבה מעבר לשלושת השבועות הנוכחיים, שבהם אכן התחושה מתעצמת בכובד אירועי חורבן ירושלים. בשנים האחרונות השאיפה ל"מנוח" הולכת ומתחזקת. גם כאן בשפתנו העברית הפלאית נתפסת המנוחה המוחלטת לא עלינו כמוות, והנפטר מהעולם מכונה "מנוח". אולם השאיפה האנושית המקובלת היא למציאת מנוחת הגוף ובעיקר מנוחת הנפש בחיים של כולנו.
הביטוי החשוב הזה מופיע בקטסטרופה הגדולה הראשונה המוכרת לנו: המבול של ימי נֹח. היונה היא הנשלחת על ידי נח (ושמו כמובן אינו מקרי), ובשליחותה הראשונה "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ" (בראשית ח', ט'). מעניין ללמוד שגם כאשר היונה מסוגלת לבסוף להישאר מחוץ לתיבה, אין אנו מתבשרים על מציאת המנוחה המלאה אלא "וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד".
הקטסטרופה של המבול, וזאת של חורבן הבית והגלות, אינן אירוע חולף ונעלם. כפי שחוויות קיצוניות ומכוננות בחיינו הפרטיים מותירות את רישומן באופן בוטה ביותר, כך מקרים קיצוניים אלה נמצאים בתודעה האנושית ובוודאי בזאת היהודית לדורות. מדינת ישראל, שבאה לעולם ונוכחת בעולם בנס, "עדכנה" במידה מסוימת את תחושת הלחץ שלנו. העובדה שאנחנו מצויים במדינה לאומית משלנו היא מהלך משמעותי ביותר בשינוי הזה; ובאותה עת ניהול מדינה וקיומה הם עניין "מלחיץ" כשלעצמו.
תיבת נח בתחריט של גוסטב דורה
המזג האזרחי שלנו אינו יודע מנוח. לשמחתנו המודעות העצמית של רובנו ערנית במיוחד ועניינים ציבוריים רבים נדונים בבתים הפרטיים בהתרגשות. אך במקביל קיימת התחושה הקבועה של סכנות ביטחוניות, אפילו קיומיות. לצערנו בשנים האחרונות אף הפוליטיקה הפנימית הפכה לכוחנית ביותר, וממילא תחושת הלחץ האישית מתגברת ואנחנו חשים יותר ויותר "בין המְצרים".
דומני שדווקא בנקודה הזאת ראוי לשוב ליונה (שאף הפכה לסמל של שלום) בתיבת נח. הקשר שהתגבש בין נח ליונה יוצא דופן. להבדיל מהעורב היוצא בקלות, הרי שהיונה הופכת לגיבורה בעלילה. "וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ..." – היונה יוצאת לכאורה מקרבו של נח. כאשר היא שבה לתיבה, היא שבה "אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה". הוא מקבל אותה באופן האישי ביותר האפשרי: "וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה".
התמונה המצטיירת בפנינו מוחשית ואף מרגשת. ידו היא השלוחה מטעמו, והפעלים הרבים המוזכרים מדגישים את התהליך הרגיש העובר על נח. "וַיָּחֶל עוֹד", נח גם ממתין וגם מקווה באותה עת, עד שהוא שב לשלחה. כשהיונה שבה, היא באה "אליו", וגם כאשר הוא יודע "כי קלו המים", הוא לא ממהר לשלחה. "וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד". היו אלה כבר ימים "אחרים" מבחינתו, ורישומה של העזיבה מורגש אצלו מאוד. אגב, "ולא יספה" יכול לכאורה להיות מובן גם כלא פסקה – כלומר, היונה הלכה ממנו אך לא לגמרי פסקה להיות מורגשת בקרבו.
צילום לוויין של מצר הורמוז
(צילום: AFP PHOTO / NASA)
לעניות דעתי הקשר הפלאי בין נח ליונה, דווקא על רקע האסון הגדול של המבול, מאיר את המורכבות התודעתית באופן מרתק. בתוך כל ההתרוצצות והקשיים שבתיבה המתנהלת באזור של "אסון" עולמי, אין ביטול של רגשות או קשרים בין יצורים בכלל ובהקשר אנושי בפרט.
הסכנה העיקרית בחברה הישראלית הלחוצה בין מצריה (ועד מצרי הורמוז הדבר מגיע...) היא אפשרות הניכור. בתחושה נמשכת של לחץ אנו עלולים להגביר את הקִרבה למי שנראה לנו כקרוב, ובמקביל להגביר את תחושת הניכור לשותפים אחרים לגורלנו. תפקיד ההנהגה, ותפקיד כולנו, הוא להתרחק מצרות עין, ולשאוף לאותו "מרחב" מתהילים שהוזכר קודם לכן. כפי שבעקבות שלושת השבועות האלה מגיע ט"ו באב, שכמו יום הכיפורים נחשב ליום טוב במיוחד, כך גם בלחץ הגדול והטבעי, המתגורר בתוכנו כאן בארץ ימים רבים, ראוי לשאוף לסבירות רבה ככל האפשר בשגרה המורכבת.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונהאנו נמשכים יתר על המידה להגדרות ולפעולות של קצה, ומזניחים את הסבירות האנושית והלאומית שלנו, שבכוחה אפשר גם להגדיל את הרווח הקטן שבין המצרים למקום ולזמן של הרפיה מסוימת. תקופת הבחירות החלה עתה נזקקת לדוברי הסבירות והרגיעה, ולא לדיבורים ולמעשים של אלה המבקשים ללא הרף ללחוץ עלינו עוד ועוד.
כאשר אנו חשים "בין המצרים" בכל חודשי השנה, גם הקשר המיוחד בין נח ליונה וגם תקוות הנחמה של ט"ו באב מסוגלים לעודד בקרבנו את מנוחת הנפש.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
