המקדש הראשון, שהוקם בידי המלך שלמה במאה העשירית לפני הספירה, חרג ממעמדו כמרכז דתי ומנהלי בלבד; הוא הפך לציר מטא-היסטורי שסביבו עוצבה תודעתו של העם. ההבדל בין תיאור הקמתו בספר מלכים לזה המופיע בספר דברי הימים מגלה כיצד נבנתה, נדבך אחר נדבך, קדושתו המוחלטת. דברי הימים, שנכתב בימי בית שני, רואה במקדש את חזות הכול – מאורע המאפיל בחשיבותו אף על יציאת מצרים.
כדי לרומם את הבית, מעצב המחבר המאוחר את דמות בונהו, שלמה, ככליל השלמות, ומסביר מדוע נמנעה הבנייה מדוד: "וְהָאֱלֹהִים אָמַר לִי לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ" (דברי הימים א כ"ח, ג'). בכך העניק את הבכורה לשלמה, איש השלום והשגשוג. בתיאור מלכות שלמה, משמיט דברי הימים את מאבק הירושה העקוב מדם, מתעלם מנישואי שלמה לנשים נוכריות, ומעלים עין מהעול הכבד שהטיל שלמה על עמו כדברי רחבעם בנו: "אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם... אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". כל אלו שלפי ספר מלכים, הובילו לפילוג הממלכה.
למעשה ספר דברי הימים מתעלם מפילוג המלוכה. יתרה מזו, בעוד בספר מלכים חוכמת שלמה היא חוכמה אנושית, משפטית וטבעית, בדברי הימים היא מתועלת כל כולה לתכלית אחת: חוכמת בניית המקדש ופיאורו. שלמה מוצג כמופת אנושי שראוי שיבנה את המקדש, שנועד לעגן את התפיסה כי המקדש הוא נצחי. תפיסה זו, שהפכה לקונספציה ביטחונית ודתית, קיבלה את תוקפה ההיסטורי המכריע בימי חזקיהו, במסע סנחריב בשנת 701 לפני הספירה.
העובדות העולות מממצאים ארכאולוגיים, מספר מלכים ומתעודות אשוריות מלמדות שבמסע סנחריב חרב חבל לכיש, ערי היהודה הבצורות נשבו, וסנחריב התרברב כי כלא את חזקיהו "כציפור בכלוב". ירושלים אף היא נפגעה, אך ניצלה מחורבן מוחלט ומגלות תמורת מס עתק שנתן חזקיהו למלך אשור, שאילץ אותו לקצץ את דלתות היכל השם – "וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב. וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כׇּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ. בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ה' וְאֶת הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר" – אך בעיקר בשל אילוצים צבאיים שקראו למלך אשור לשוב לצפון האימפריה שלו.
אולם, בתודעה הקולקטיבית, העובדה שממלכת ישראל השכנה נמחתה כעשרים שנה קודם לכן (722) על ידי אשור, בעוד ירושלים ומקדשה נשארו על תילם, תורגמה כהוכחה ניצחת לחסינות אלוהית לירושלים ומקדשה. הנביא ישעיהו קיבע זאת בכך שעיצב את אשור כקנה רצוץ, שכל מלחמותיה עם העמים, כולל יהודה, התקיימו בשליחות האל במטרה להענישם: "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי" (י', ה'). כמו כן ניבא ישעיהו שמלך אשור ייענש בגלל היבריס – המחשבה שבעוצמתו הפך לאימפריה.
מנגד מודגש שהאל שמר על מקדשו והציל את ירושלים מגלות: "וְגַנּוֹתִי (הגנתי) עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי" (ל"ז, ל"ה). כך כותבים משוררי תהילים: "וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם" (ע"ח, ס"ט), "כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב" (קכ"ה, א'). במשך מאה שנה השתרש הקיבעון שלפיו המקדש הוא פוליסת הביטוח הפיזית של ירושלים.
ירמיהו ניפץ את האשליה
את האשליה הזו ביקש הנביא ירמיהו לנפץ בתעוזה אנרכיסטית כמעט. בעמדו בחצר המקדש, מול המוני העולים לרגל, הטיח בהם מילים שנשמעו כבגידה במלכות ובדת: "הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כׇּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם?" (ז', ח'–י"א).
דגם ירושלים בסוף ימי בית שני, לפי פרשנות פרופ' מיכאל אבי-יונה לתיאורי יוסף בן מתתיהו
(צילום: Berthold Werner)
ירמיהו אתגר את התפיסה המאגית של הפולחן. הוא הבהיר כי לאבנים אין קדושה עצמית, וכי ישיבתם בארץ נתונה אך ורק לתנאי מוסרי: הגנה על הגר, היתום והאלמנה. כדי להוכיח שאין חסינות בפני החורבן, הציג תקדים ההיסטורי – חורבן משכן שילה (במאה ה-11 לפנה"ס, על ידי הפלישתים): "וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ... כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ" (שם, י"ד).
דברי הנביא ירמיהו ערערו את הקיבעון המחשבתי, את הקונספציה שלפיה לא ייתכן שהמקדש ייהרס. הם גרמו לעם ולממשל להתייחס אליו כאל נביא שקר, להעמידו למשפט ולקבוע שדינו מוות. רק התערבותו של אחיקם בן שפן מנעה את הוצאתו להורג. העם סירב להקשיב; הקונספציה הייתה מגן פסיכולוגי חזק מכדי שיותר לסדקים לאיים עליו.
המנגנון הנפשי הזה, המחפש חסינות על-טבעית בתקופות מלחמה ומשבר, אינו נחלת העולם העתיק בלבד. בספרה המופתי "אלה תולדות", מתארת אלזה מורנטה בדייקנות פסיכולוגית את תחושתם של תושבי רומא בימי מלחמת העולם השנייה: "תכופות היו מהדהדים בעיר צופרי האזעקה המזהירים מפני התקפה אווירית. אבל האזעקות לא הדאיגו את שכונת סן-לורנצו יתר על המידה, כי היו סמוכים ובטוחים שרומא לעולם לא תיפגע בגלל חסינותו של האפיפיור, שאכן כונה 'ההגנה האווירית של הבירה'".
האמינו שהאפיפיור מגן. הפצצות בעלות הברית על רומא במלחמת העולם השנייה, 19 ביולי 1943
(צילום: Keystone / Hulton Archive / Getty Images)
סופה של רומא, ושל שכונת סן-לורנצו בפרט, להתרסק תחת הפצצות בעלות הברית. כך גם סופה של ירושלים בשנת 586 לפני הספירה: הבית נשרף, הקונספציה קרסה והעם יצא לגלות. אלא שבנקודה הזו, בתוך האפר של החורבן והגלות, התרחש הנס הדינמי של הקיום היהודי. הגלות לא הביאה לכיליון, אלא להתפכחות ולהתנעה של מהפכה רוחנית חסרת תקדים. הנביא יחזקאל, על נהרות בבל, הגדיר מחדש את יחסי המקום והאלוהות וטבע את המושג המהפכני של "מקדש מעט", שחז"ל מאוחר יותר פירשו כבית כנסת.
ההבנה שאת האל אין עובדים בעולות, אלא בתפילה – "עבודה שבלב" – העתיקה את הקדושה מן הגאוגרפיה אל הטקסט ואל הזמן. מעמדה של השבת התעצם בגלות והיא נתפסה כשוות ערך למקדש, בתוך הזמן הנייד ובלתי ניתן להריסה, כביטוי לברית הנצחית: "וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם" (יחזקאל כ', י"ב). התפיסה שאת האל אפשר לעבוד ללא מקדש ובכל מקום הובילה להתפתחות האוניברסליות של האל, המנותק ממקום ארצי, כשוכן בתוך עמו. התהליך הגיע לשיאו במושג "שכינה" שהפכה לשם נרדף לאל. כדברי המדרש: "אתה מוצא בכל מקום שגלו ישראל גלתה השכינה עִמהם".
בחורבן בית שני, המנגנון כבר היה מוכן
בשיבת ציון, בעקבות הצהרת כורש, נבנה בית המקדש השני. כאשר חרב גם הוא בשנת 70 לספירה, המנגנון כבר היה מוכן. חז"ל מספרים שרבן יוחנן בן זכאי, בתעוזה פוליטית ובמחשבה "מחוץ לקופסה", יצא מירושלים הנצורה בארון מתים והקים את המרכז ביבנה כתחליף למרכז בירושלים. הוא ותלמידיו הנחילו לדורות הבאים את התורה שבעל-פה – הלכה דינמית, משתנה, חיה, המבטלת את הצורך במתווכים פולחניים ובקורבנות. דווקא ההסכמה למותו הפיזי של המבנה, היא שהעניקה לתרבות את חיי הנצח שלה.
בניית בית המקדש מחדש מתחילה – תחריט של גוסטב דורה
ההיסטוריה המקראית והקיום היהודי מלמדים אותנו שיעור דווקא בתשעה באב. הקיבעון על קונספציית חסינות – אם היא מגולמת באבני מקדש ואם בתיאוריות ביטחוניות מודרניות – מוביל בהכרח לנפילת המגננות ולחורבן.
הספק, הבחינה המתמדת והנכונות להעיר את המצפן המוסרי על חשבון הטקס החיצוני – הם השמירה האמיתית. השבר הוא אומנם קטסטרופה, אך כשמשחררים את האבנים, מגלים שהחורבן יכול להיות גם רגע ההולדת של השלב הבא באבולוציה של הרוח.
ד"ר גלי דינור היא חוקרת מקרא
