זהו אחד מהפיוטים האהובים והמוכרים ביותר במעגל השנה היהודי, אותו אנו שרים לאחר הדלקת הנרות בשמונת ימי חג החנוכה. אבל למרות שכולנו שרים את פיוט החנוכה "מעוז צור ישועתי", יש כמה דברים פחות ידועים על השיר ומחברו.
ראשית, האות הראשונה של כל בית בשיר יוצר יחד את האקרוסטיכון מ.ר.ד.כ.י. – שמו של מחבר הפיוט. מרדכי היה אז שם נפוץ וקשה לדעת מי בדיוק הוא היה, אבל לפי חוקר הפיוט והשירה, ישראל דוידסון, ייתכן שמדובר במרדכי בן יצחק, חכם יהודי מימי הביניים. אך מאחר שהיו כמה דמויות בשם "מרדכי בן יצחק" באותה תקופה, קשה לדעת בוודאות במי מהם מדובר. לאחר בתי האקרוסטיכון מופיע הבית האחרון בפיוט, שבו האות הראשונה של שלוש המילים הראשונות יוצרות את המילה "חזק" שהיא תוספת מקובלת בפיוטים רבים.
8 צפייה בגלריה
משפחה חוגגת את חג החנוכה, 1977
(צילום: IPPA מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
אך אלו רק קישוטים חביבים. אם מתעמקים בתוכנו של הפיוט שכולנו אוהבים לשיר בקול, מגלים שכל אחד מבתי השיר מספר על עם אחר ממנו סבל עם ישראל בעת העתיקה ועל ישועת ה' וגאולת האומה:
הבית הראשון במזמור הוא כללי – זו הקדמה לפיוט, המדברת באופן כללי על האמונה בקב"ה, החובה להודות לו, בניין בית המקדש והשמדת אויבי ישראל.
מהבית השני ואילך, מתייחס מחבר המזמור לצרות שהתרגשו על העם היהודי לאורך השנים ולצורריו:
הבית השני מדבר על הסבל בשיעבוד למצרים, ועל יציאת מצרים וקריעת ים סוף.
בבית שלישי אנחנו שרים על גלות בבל כעונש על עבודה זרה, ועל השיבה לארץ ישראל לאחר 70 שנה.
בבית הרביעי מסופר על פרס ומדי, על איומי המן האגגי שבסוף נתלה עם בניו על עץ.
ובבית החמישי מגיעים סוף סוף לנס חנוכה, כאשר מסופר על היוונים שמטמאים את בית המקדש ועל נס פך השמן.
ואז מגיע הבית השישי, האחרון, "חשוף זרוע קודשך", שמתייחס לנצרות המכונה "אומה הרשעה" או אדום בספרות היהודית הקדומה.
חֲשֹׂף זְרוֹעַ קֹדְשֶׁךָ, וְקָרֵב קֵץ הַיְּשׁוּעָה.
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ, מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה.
כִּי אָרְכָה לָנוּ הַשָׁעָה, וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה.
דְּחֵה אַדְמוֹן, בְּצֵל צַלְמוֹן, הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה.
בבית הוריי וגם אצל הסבים מעולם לא שרו את הבית האחרון. למעשה, לא הכרתי אותו עד לגיל מבוגר שכן בסידורים שהיו לנו בבית ובבית הכנסת, בסדר ליל חנוכה, הופיעו רק חמשת הבתים הראשונים.
ולא רק אצלנו. החוקר והמדפיס זליגמן בר (1897-1825) התפרסם בעיקר בזכות סידור התפילה המדויק שאותו ההדיר (כלומר תיקן והכין מהדורה מדויקת) ופירש - "סידור עבודת ישראל". שם בסדר הדלקת נרות חנוכה, הוא כותב שהבית האחרון לא מופיע בכלל בסידורים הישנים. בדיקה במספר סידורים מודפסים ישנים ששמורים אצלנו בספרייה, בעיקר אלו במערב ומרכז אירופה, מראה שאכן בחלק גדול מהם, הבית האחרון לא מופיע בכלל.
8 צפייה בגלריה
הדלקת נרות חנוכה בבית כנסת, גלויה מאמצע המאה ה–19,
(איור: מתוך אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן, המרכז לחקר הפולקלור, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית)
ההסבר ההיסטורי המקובל לכך הוא מסיבות של צנזורה עצמית. אבל מדוע הרגישו היהודים צורך לצנזר דווקא את הבית הזה?
הסבר אחד גורס שבעוד ששאר בתי המזמור מתייחסים לאירועים שקרו בעבר (לפני שהפיוט נכתב), הבית האחרון היה נראה יותר עכשווי: הבית מסתיים במילים המרמזות לדת הנוצרית "דחה אדמון בצל צלמון". יש הרואים בכינוי "אדמון" התייחסות לקיסר הגרמני פרידריך ברברוסה (1190-1122) שמלבד היותו קיסר האימפריה הרומית הקדושה (ובעיני היהודים מנהיג הנצרות – מלכות אדום), היה לפי מספר עדויות גם בעל זקן אדום ומכאן הכינוי באיטלקית "ברברוסה" - אדום הזקן. ברברוסה יצא ב 1190 למסע הצלב השלישי אך טבע ומת בנהר הסלף בטורקיה לפני הגיעו לארץ הקודש. החשש מפני נקמת הנוצרים מנע כנראה את האפשרות לשיר נגד המנהיג הנוצרי החשוב הזה, מחשש לנקמה.
יש בעיה בטענה זו שכן ברברוסה לא היה מלך רע כלפי היהודים. להפך, הוא אפילו הגן עליהם מתקיפות הכנסייה. בנוסף אין היגיון לכתוב בית בשיר נגד מישהו חי, בידיעה שלא יהיה ניתן בכלל לשיר אותו.
זליגמן ודוידסון מציעים הסבר נוסף. הם טוענים שהבית "חשוף זרוע קודשך" אינו חלק מהפיוט המקורי אלא תוספת מאוחרת. יש בזה היגיון, אחרת מדוע לשיר את השיר הזה דווקא בחנוכה? מילותיו של "מעוז צור" מתייחסות, בכל בית, לגלות אחרת (מצרים, בבל, פרס, יוון ורומא), והיה אפשר לשיר אותו באירועים רבים אחרים בלוח השנה שלנו. לטענתם, רק אם השיר מסתיים בסיפור נס פך השמן יש סיבה לשייך אותו דווקא לחג האורים. לפי טענה זו הבית "יוונים נקבצו עלי" המדבר על חג החנוכה, הוא הבית האחרון, ולכן לא הייתה צנזורה של הבית הבא. הוא פשוט לא נכתב במקור לפיוט זה.
האמנם?
יש אזכורים בודדים ל"מעוז צור" בספרות היהודית בימי הביניים אבל הפעם הראשונה שאנחנו רואים התייחסות לאותו בית אחרון היא בשנת תנ"ו (1696) במהדורה השניה של "ספר קיצור שני לוחות הברית" שחיבר הרב יחיאל מיכל בן הרב אברהם סגל עפשטיין, שהודפס בעיר פירט בגרמניה.
ספר זה, המתבסס על דברי הרב ישעיה הורביץ ביצירתו הגדולה "שני לוחות הברית", מביא את עיקרי ההלכות והרעיונות של מצוות יומיות ומועדי השנה. בפרק הדן בהלכות חנוכה כותב המחבר:
"מצאתי כתוב, ומאחר שהשיר של מעוז צור אינו קאי [בעברית משמעו "עומד" כלומר עוסק בדבר או מתייחס אליו – ד.ל.] רק על שלש מלכויות בבל, מדי, יוון, אבל מלכות רביעי גלות אדום ישמעאל לא נזכר בו כלום. על כן התקינו איזה חרוזות המדברים על גאולת מגלות הזה שיאמר אחר השיר מעוז [צור] בניגון מעוז צור".
8 צפייה בגלריה
הלכת חנוכה, קצור שני לוחות הברית מהדורת אמסטרדם תס"א (שנת 1000)
(צילום: באדיבות הספרייה הלאומית)
8 צפייה בגלריה
חנוכה בקיבוץ כפר גלעדי, 1972
(צילום: מארכיון בית הצילום – יגאל אשוח, זמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין פרויקט 'שימור לדורות' בניהול בית יגאל אלון, מחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד, משרד המורשת וכחלק ממיזם רשת ארכיוני ישראל (רא"י) המנוהל בספרייה הלאומית של ישראל)
ובמילים פשוטות: "מעוז צור" מסתיים בגלות יוון אבל כדי להשלים את הסיפור ההיסטורי היהודי, נכתבו בתים חדשים. כאן מצרף מחבר הספר את הבית "חשוף זרוע קודשך", ולא רק אותו, אלא עוד ארבעה בתים נוספים. כ- 20 שנה מאוחר יותר, ב-1715, במהדורה חדשה של "קיצור שני לוחות הברית" שיצא לאור בברלין, נוספו למזמור עוד שני בתים. כל הבתים החדשים הללו, למעט "חשוף זרוע קודשך", לא מוכרים היום.
8 צפייה בגלריה
תוספת שני בתים, קיצור שני לוחות הברית, ברלין תע"ה (שנת 1714)
(צילום: באדיבות הספרייה הלאומית)
8 צפייה בגלריה
כנס נציגי תנועות הנוער להדלקת נר שלישי של חנוכה בלשכת נשיא המדינה יצחק בן-צבי, ירושלים, 1953
(צילום: שרות הצילומים של הסוכנות היהודית. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל)
בדומה לסידורי התפילה, גם חלק גדול מהמהדורות של "קיצור שני לוחות הברית", הודפסו ללא כל התייחסות לפיוט מעוז צור. ייתכן שדווקא בתקופה מאוחרת זו של המאה ה-18-19 היה חשש מסוים מהצנזורים שבחנו את הספרים היהודיים בחיפוש אחר קטעים הפוגעים בנצרות ובשלטון באזורים מסוימים באירופה.
בכל אופן, נראה שבסביבה בה גדלתי (קהילת יוצאי גרמניה ואנגליה) הקפידו על הפיוט המקורי ללא הבית האחרון "חשוף זרוע קודשך", לעומת המנהג המקובל יותר היום, לכלול אותו בשירת המזמור. למרות שבפיוט אנחנו נוכחים שכל דור ו"האדמון" שלו "ואין קץ לימי הרעה", אולי יום אחד נזכה לכך שלא יהיו יותר שנאה וצער, ונוכל בע"ה להוסיף בית נוסף אופטימי יותר: "אז אגמור בשיר מזמור".
