20% מאזרחי מדינת ישראל היהודים הם ישראלים דוברי רוסית. כלומר, לא בהכרח רוסית – גם אוקראינית, בלארוסית, קווקזית – אבל כ־20% מיהודי מדינת ישראל הם יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר.
מאז נפילת מסך הברזל ב־1991, עלו לישראל כ־1,300,000 יהודים וצאצאי יהודים מהארצות הללו. קשה לשער את היקף תרומתם לכלכלה, למדע ולתרבות בישראל: זהו "המיליון ששינה את המזרח התיכון", כפי שכינו זאת רומן ברונפמן ולילי גלילי בספרם. כלומר, העלייה יצרה שינוי דמוגרפי ופוליטי כה מהותי, עד שהוא השפיע לא רק על מדינת ישראל, אלא על כל המרחב האזורי. זהו סיפורם של אלו שאחרי עשרות שנות דיכוי תחת השלטון הסובייטי עלו ארצה כדי לחיות סוף־סוף כיהודים, בלי הסתרה ובלי פחד. דרך הגורל ההיסטורי המשותף וחזון פיתוח המדינה היהודית, הם התחברו מחדש לעמם וחידשו קשר שנמנע מהם בכוח הזרוע.
החוויה היסודית המרכזית ביותר של יהודי ברית המועצות הייתה החשד: חשד מצד השלטונות שהם בוגדים באומה, ומהצד השני חשד שלהם עצמם בכל מי שסביבם. כל זר נתפס כמלשין, ואפילו על יד חברים בררו מילים. החשד היה עמוק כל כך, שאפילו כשהגיע לביקור מי שהיה אחד הסמלים של העולם היהודי, שורד השואה אלי ויזל, יהודי בית הכנסת הגדול במוסקבה סירבו לדבר איתו עד שלא עמד במבחן שהוכיח שהוא "משלהם", כפי שסיפר אחר כך:
פניתי שנית אל שכני ודיברתי חרש. לשווא. הסברתי להם כי באתי מרחוק כדי לשמוע אותם ואולי לעזור להם. למראה עקשנותי הסביר לי אחד מהם כי מקומי אינו ביניהם, כי תא מיוחד שמור לזרים... נואש על כי לא עלה בידי להפיג את חשדנותם, עצמתי עיניי והתחלתי להתפלל בקול רם, ותמצית נשמתי בכל מילה, בכל פסוק, כאשר עשיתי בשכבר הימים, בעודי ילד במקהלת הרבי שלי, כאילו בכל שיח ממרי שיחתנו, בכל תהילה מתהילותינו טמון גורלו של המין האנושי. אמרתי את התפילות בניגון ובכוונה רבה, בדבקות. רגע פקחתי עיניי, ונאלצתי לבלום קריאת שמחה שעמדה על דל שפתיי. שכניי הבחינו בי. הם בחנו אותי בסקרנות, בידידות. שמעתי מאן דהוא מלחש: "מי הוא זה? מכירים אותו?". אחר השיב: "יהודי, הוא יודע את התפילות על פה. אין לחשוש מפניו". פנים נפתחו, לחצו את ידי, ביקשו ממני סליחה. "סליחה", קראתי, "מדוע סליחה?". "מפני שחשדנו בך. אסור לדבר איתך". אדם קשיש שפניו אומרות כבוד התערב: "לעומת זאת לא חל איסור על התפילה, התפלל בחור. הדבר יגרום לנו נחת. לא היינו מעלים על דעתנו כי מצויים עדיין יהודים כמוך, המתפללים לפי הזיכרון". שמעתי קול מאחוריי: "אצלנו שונה הדבר. הצעירים שלנו אינם יודעים אף לקרוא את התפילה. מה יהיה בסופנו?"... איש גחן כלפיי ומלמל: "הלילה אספר להוריי שפגשתי בך. אומר להם שלא הכול אבוד". בשעה מאוחרת נסתיימה התפילה. איש לא חש להסתלק. שכניי ואנוכי נותרנו כמו מולחמים זה לזה, כאחוזים בסודנו. האמינו לי: מעולם לא התפללתי בכוונה כזאת ובדבקות כזאת. מעולם לא זכיתי לקהל כזה.
כשנפל מסך הברזל, נאנחו היהודים אנחת רווחה. סוף־סוף איש אינו חושד בהם; סוף־סוף הם אינם נאלצים לחשוד באיש. אך 1,300,000 עולים שהגיעו לישראל לאורך השנים קיבלו, עם הגעתם, סטירת לחי מצלצלת: אם בברית המועצות חשדו בהם כי הם יהודים, כאן חושדים בהם שאינם יהודים.
החשד הזה הכתיב במידה רבה גם את מסלול חיי. שנים רבות מחקתי כל זכר לתרבות הבית שלי ועשיתי הכול כדי להיות ישראלית: מחקתי את השפה, המבטא, התרבות והעבר שלי. עברתי כל מבחן ישראלי שהצבתי לעצמי, אבל ציפתה לי הפתעה מרה. הייתי אז בזוגיות רצינית עם הייטקיסט חמוד, ולא אשכח את הפעם הראשונה שהגעתי להכיר את אמא שלו. אחרי החיוכים וההיכרות הראשונית הלכתי למטבח, ומשם שמעתי אותם מתלחששים: אמו שאלה אותו אם אני יהודייה. אני, שהסבתות והסבים שלי הגיעו מוויז'ניץ, מסאדיגורה ומשרגורוד, העיירות היהודיות ביותר; אני, שנולדתי עם השם היידישאי שיינדל; אני, שגדלתי על סיפורי אנטישמיות מבעיתה לצד זהות יהודית גאה – שוב הבנתי שהוטל ספק בזהות שלי. תחילה הייתי בהלם, אחר כך נפגעתי עד עמקי נשמתי, ולבסוף התחלתי לכעוס. רציתי לחזור ולהגיד לה: "אני יותר יהודייה ממך!".
ברגע ההוא התחיל להתגלגל כדור שלג ששינה את מסלול חיי. הבנתי שדרוש כאן מאבק חברתי הרבה יותר גדול ממני עצמי. באותו יום גם הבנתי את האמת המרה שמלווה אותי מאז: גם אם נאבד את המבטא, נפסיק לדבר רוסית, לא ניראה "כמו רוסים", נשרת בצה"ל ונעבוד בעבודות משמעותיות – כל עוד יוטל ספק ביהדות שלנו, לעולם לא נצליח להשתייך לחברה הישראלית באמת.
קצת לפני יום הולדתי ה־30 הכרתי את דניאל, האיש שלי, הגבר שלימים יהיה לאבי שלושת ילדיי. אחרי כשנה וחצי יחד, דניאל התחיל לדבר על חתונה, אולם אני התנגדתי נחרצות. בניתי לעצמי תילי תילים של תירוצים: זה יקר מדי בשבילנו, מוקדם מדי, עדיף קודם להביא ילד ולראות שאנחנו מסתדרים, אנחנו אוהבים זה את זה גם בלי אישור חיצוני, וכו' וכו'. אבל האמת היא שפחדתי. פחדתי שהוא ירצה להתחתן ברבנות. דניאל אומנם יצא בשאלה, ומעולם בעבר לא הציב לי תנאים; אך הוא מגיע ממשפחה דתית, למד בישיבה תיכונית, בוגר מכינה דתית, וההורים שלו דתיים לכל דבר ועניין. ידעתי שהוא מכבד מאוד את המשפחה שלו, ופחדתי שאצטרך לבחור בין הזוגיות שלנו ובין חתונה ברבנות.
4 צפייה בגלריה
בית דין רבני. לא הייתי מוכנה שהמשפחה שלי תעבור את ההשפלה
(צילום: דוברות בתי הדין הרבניים)
כבר ידעתי אז מה "יהודיות כמוני" עוברות ברבנות. שמעתי מחברותיי על ההשפלות שעברו, ועל החקירות על האמא והסבתא שלהן. על הנבירה בתעודות. על נסיעות לחיפוש קברים באוקראינה. ידעתי, ולא הייתי מוכנה שהמשפחה שלי תעבור את ההשפלה הזו. דניאל, שהיה עבורי נס משמיים, הבין – וקיימנו טקס יהודי שלא דרך הרבנות. אבל לעולם לא אשכח את השיחה שנאלצתי לנהל עם חמותי האהובה: שתינו ישבנו במטבח, ובלי התרעה היא שאלה אותי למה אנחנו לא רוצים להתחתן "כמו שצריך". שמעתי את הכאב בקול שלה. זאת לא הייתה שאלה מתריסה, היא באמת ניסתה להבין למה אנחנו מפנים עורף לכל מה שהיא מאמינה בו. אז נשמתי נשימה עמוקה, וסיפרתי לה את הסיפור של יהדות ברית המועצות.
קהילה ששרדה רדיפות, מאסרים, הוצאות להורג, עינויים וחיים בפחד מתמיד מתוך אפליה משפילה, גילתה שדווקא מדינת היהודים מטילה ספק ביהדות ובהשתייכות לעמם.
למרות כל זאת, העולים החדשים התמסרו למדינה החדשה. חלקם הפכו למנהיגים פורצי דרך במחקר המדעי, ברפואה, בכלכלה ובתרבות, ולא פחות חשוב: לאורך שנים, הם הביעו נכונות להשליך את חייהם מנגד עבור ההגנה על הפרויקט הלאומי המשותף; שיעורי הגיוס שלהם לצה"ל נותרו גבוהים משל ילידי הארץ.
בישראל חיים כ־800,000 דוברי רוסית שעלו ממדינות ברית המועצות לשעבר ועם עלייתם הוכרו כילדים לאם יהודייה, כלומר כיהודים על פי כללי ההלכה. הם הוכיחו שאמא שלהם יהודייה באמצעות מסמכים שאושרו על ידי רשויות העלייה הישראליות, וכך נרשמו על ידי משרד הפנים: "יהודי". אך לא בעיני כולם זה נחשב מספיק. בישראל חיים גם כחצי מיליון ישראלים דוברי רוסית שאינם יהודים לפי ההלכה. הם זכאי חוק השבות: בני זוג, בנים או נכדים של יהודים, אך אינם נחשבים יהודים לפי ההגדרה ההלכתית. חברי קבוצה זו, שברובה הגדול מחזיקה בזהות יהודית, זכתה ליחס נוקשה וחשדני מצד מוסדות הדת, במיוחד כאשר ביקשו לבוא בשערי הגיור. אולם גם קבוצת הרוב, שהיא יהודית הן בהגדרתה העצמית והן על פי ההגדרה ההלכתית, סבלה וסובלת מיחס חשדני ומרחיק.
4 צפייה בגלריה
חיילי צה"ל בעזה. שיעורי הגיוס של העולים לצה"ל גבוהים משל ילידי הארץ
(צילום: דובר צה"ל)
עד שבעה באוקטובר קיבלנו זאת כמציאות נתונה. אבל בעקבות אותו יום ארור, יצאנו למלחמה: יהודים, יהודים־שיש־לגביהם־ספק, זרע ישראל וכל מי שהרגיש חלק ממעגל הסולידריות והשייכות של עם ישראל, נענה לאתגר.
אין לי ספק שבעתיד – בעוד עשרות או מאות שנים – יסתכלו על התקופה הזו כעל פרק חשוב בתולדות עמנו. המלחמה הזו תיזכר כמאורע מכונן על הרצף ההיסטורי היהודי, לצד כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, מרד המכבים, מרד גטו ורשה ומלחמת העצמאות. נתח היסטוריה שכל יהודי בכל מקום בעולם יקבל כחלק ממורשתו. לזכור ולא לשכוח, את הגבורה, ההקרבה, הייעוד – וגם את השנאה העיוורת וחסרת הפשר המופנית נגד עמנו שוב ושוב במהלך ההיסטוריה.
אבל באותו יום למדנו עוד משהו. בשבעה באוקטובר התנפצו קונספציות. גילינו כי שומרי הסף שמינתה מדינת ישראל על שער הכניסה ליהדות – ואשר מבזים גיבורים ומדירים אותם מהשתייכות לעמם – לא רואים את עצמם כחלק ממעגל הסולידריות היהודי־לאומי.
כריכת הספר "יותר יהודי ממך"צילום: הוצאת סלע מאיראם עד ליום האסון, חוסר השייכות שלהם היה אידאולוגי וחיצוני, הרי שהמלחמה הוכיחה כי חוסר המחויבות שלהם עמוק ופנימי. כך, בעוד יהודים־שיש־לגביהם־ספק וזרע ישראל מיוצאי ברית המועצות הקריבו את פרנסתם, בריאותם ולפעמים גם את חייהם בהגנה על הכלל היהודי, יהודים שאינם מייחסים למדינת ישראל קדושה או חשיבות, ואינם מוכנים להילחם למענה, דאגו לטרוק בפניהם את שער הכניסה.
חשבו על המציאות האבסורדית הזו כשתקראו על מסלול המכשולים העומד בפני בני העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, המבקשים לחזור ולהתחבר לעמם ולמולדתם.
- אלקס ריף היא מייסדת ומנכ"לית "לובי המיליון". היא כתבה שני ספרי שירה על חוויותיה כעולה והיא בעלת תואר שני במדיניות ציבורית. נולדה בברית המועצות, כיום אוקראינה, ומתגוררת בתל אביב. הספר "יותר יהודי ממך" ראה אור בהוצאת סלע מאיר
