פרק א' – אימה ושיקום
בשעה שטור זה יעלה לאוויר ה-ynet אני אבקר בקיבוץ נירים שבעוטף עזה, יחד עם חבורה גדולה של נשים וגברים מבית המדרש "מסכת חיים". בית המדרש שלנו (שאותו אני מנחה יחד עם החברותא שלי, יונה ארזי) הוקם בימי הקורונה, והוא מתקיים בזום, ללא מחויבות וללא תשלום, פשוט כדי להיות יחד ולשמור על הרוח.
מעולם לא נפגשנו פיזית ומשעלתה אפשרות זו, הבטחנו לעצמנו לקיים את המפגש בקיבוץ נירים, שבו מתגוררות שתיים מחברותינו. "כשנירים יחזרו הביתה אנחנו ניפגש". היום נסייר בקיבוץ ונלמד על אימת שבעה באוקטובר (והאימה הקבועה שקדמה לטבח), על דילמות השימור-שיקום ועל ההחלטות שהתקבלו.
2 צפייה בגלריה
מתוך "מקום שמח". לוּ הייתה סדרה מקבילה נוצרת על החברה החרדית היינו טוענות לשטחיות ושנאת חרדים
(צילום: באדיבות כאן 11, יסמין טי וי)
החוסן, הכאב, האומץ, המוסר והנחישות של חברות וחברי הקיבוץ הם מקור השראה וכוח. האגדה שנלמד בנירים מספרת על מאבקים הרואיים דומים שהתקיימו לפני כאלפיים שנים, ואותה אביא גם כאן.
פרק ב' – מקום מעליב
הרשתות החברתיות מעידות על ההתלהבות שבה התקבלה הסדרה של נועה קולר ורם נהרי בכאן, "מקום שמח". גם אני הייתי במתלהבות; המשחק משובח, הטקסטים שנונים, הזִקנה סוף-סוף מדוברת והסדרה מעיזה לעסוק ברגעים הלא-פוטוגניים של הנשמה. מה עוד נבקש?
בפרקים הראשונים התלהבתי, אבל בהמשך הרגשתי שהדמויות שטוחות ולא מתפתחות, ואני יכולה לנחש את המהלכים שלהן. לקראת סיום העונה נבנו בי כאב וגם זעם על הבחירה להציג סטריאוטיפ ישראלי רקוב שמורכב מדמויות נרקיסיסטיות ומפורקות. אין בסדרה ולו טיפת אהבה הורית, הדמויות לא יודעות מהו מוסר והרוחניות היחידה מיוצגת בדמות גורו שאמונותיו נרכשו בעלי אקספרס. הניכור והעליבות הם המצפן של הדמויות.
אין בי דבר על יוצרי הסדרה שעשו אמנות, אני משתאה וגם כואבת את האופי הכמעט פולחני שבו חיבקנו את הסדרה. זו התלהבות של הלקאה עצמית והשלמה עם האמונות המכוערות ביותר על "מדינת תל אביב" ועל היותנו "עגלות ריקות".
קטע מתוך "מקום שמח"
(צילום: באדיבות כאן 11, יסמין טי וי)
לוּ הייתה סדרה מקבילה נוצרת על החברה החרדית היינו טוענות לשטחיות ושנאת חרדים, והמונח "אוטו-אנטישמיות" היה עולה פה ושם. אבל מה שאסור לנו לעשות לקבוצות אחרות, אנחנו נהנות לעשות לעצמנו; מנשקות את היד שמצליפה בנו בשוט "העגלה הריקה", החומרנות והנרקיסיזם.
אנחנו מקום שמח? אנחנו מקום עמוק
אני חושבת על החברות שלי בקיבוץ נירים ובעוטף כולו. האם יש משהו בחיים שלהן (גם לפני שבעה באוקטובר) שמזכיר את הדמויות הריקות והמפורקות של "מקום שמח"? אני חושבת עלינו, גברים ונשים ליברליות בכל ישראל, שמראשית ניסיון ההפיכה המשטרית, דרך הטבח והמלחמה ועד היום, לא מפסיקות להיאבק על הערכים שלנו. על תינוקות וזקנות שמגיעות דרך קבע להפגנות, על חמ"לים שהקמנו, על ההתנדבות לחקלאות, ועל השבת החטופות והחטופים שהתרחשה רק בזכותנו (כן, טראמפ עשה את הצעדים המדיניים, אבל גם לדבריו, הוא עשה זאת בשל ההפגנות שלנו). אני כמעט לא מכירה משפחות סטייל "מקום שמח".
אני חושבת על חברות וחברים בעשור השמיני והתשיעי (!) לחייהם, שעברו לאחרונה להתגורר ביישובים שנפגעו במלחמה, כדי לעזור במלאכת השיקום. אני חושבת על שלוש שנים שבהן הממשלה מחריבה את מדינת ישראל, האופוזיציה רופסת, והחברה האזרחית מנהלת לבד את המדינה. הכוחות האלה לא נולדו בשנים האחרונות. הם היו כאן תמיד. כאלה אנחנו.
"מקום שמח" היא לא שיעור חינוך ומותר לה להציג את מה שנכון בעיניה. אני לא תוהה על היוצרים, אלא על משיכתנו לשנאה והקטנה עצמית. אנחנו לא מקום שמח, אנחנו מקום עמוק.
ולמה זה חשוב? מכיוון שההלקאה העצמית שבאה לידי ביטוי בסגידה לסדרה הזו מבטאת חוויה עמוקה בישראליות שלנו. הפנמנו את ה"חמוצים" של ביבי, הפנמנו את "העגלות הריקות" של החרדים ואנחנו מסכימות שיבוזו לנו בשעה שאנו עושות מלאכת קודש. אחר כך מגיעות תוצאות הבחירות ואנחנו מתפלאות.
במהלך קריאת האגדה נשוב לפער שבין "מקום שמח" לקיבוץ נירים.
פרק ג' – אגדת אימה ושיקום
העם היהודי למוד מהלכים של אימה ושיקום, אחד הקשים והמפוארים שבהם הוא המעבר הנועז מחורבן בית המקדש השני ליבנה ולתרבות בית המדרש. שתי אמרות חכמים המובאות בסוגיה אחת מציגות עמדות הפוכות על אֵבֶל, הלקאה עצמית ושיקום קהילתי:
משחרב הבית האחרון רבו פרושים בישראל שלא היו אוכלים בשר ולא שותים יין. נטפל להם רבי יהושע, אמר להם: בניי, מפני מה אין אתם אוכלים בשר? אמרו לו: נאכל בשר שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל? אמר להם: לא נאכל. ומפני מה אין אתם שותים יין? אמרו לו: יין נשתה שבכל יום היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: לא נשתה. אמר להם: אם כן לחם לא נאכל שממנו היו מביאים שתי הלחם ולחם הפנים, מים לא נשתה שמהם היו מנסכים מים בחג, תאנים וענבים לא נאכל שמהם היו מביאים בכורים בעצרת. שתקו. אמר להם: בניי, להתאבל יותר מדי אי-אפשר ושלא להתאבל אי-אפשר, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלים... (הנוסח המובא כאן הוא כלשון התוספתא במסכת סוטה. גרסה נוספת במסכת בבא בתרא בתלמוד הבבלי, דף ס עמוד ב, שונה בכמה פרטים).
בית המקדש השני חרב, רבים מהקהילה נהרגו בקרבות, נאנסו או נלקחו בשבי. המשפחות מתפוררות והקהילה צריכה שיקום. אנשים אבלים ומלאי תחושות אשמה מבקשים לפרוש מהחיים, לפחות משמחת החיים, והם נמנעים ממאכלים וממשקאות ששימשו לפולחן בבית המקדש; הם לא אוכלים בשר ולא שותים יין. רבי יהושע, איש חכם, עני וצנוע, ממובילי תהליך השיקום, מסרב לשתף פעולה עם ההענשה העצמית. ההיגיון שבהפסקת שתיית יין דומה לדבריו להיגיון שבהפסקת שתיית מים (גם הם שימשו בפולחן המקדש). רבי יהושע מציע לשלב את האבל בחיים שמחים ומלאים. לשקם בתים ולשקם את היהדות, ולהשאיר אזור לא מסויד במרחבי השיקום, והוא יזכיר את החורבן.
2 צפייה בגלריה
השיקום בקיבוץ נירים, ארכיון. אני לא מחפשת מקום שמח, אני מחפשת מקום נכון
(צילום: ישראל בלחסן)
המקור השני, המיוחס לרבי ישמעאל בן אלישע, סוגד לאבל ולאשמה:
מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין... דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אישה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.
רבי ישמעאל תומך בעמדת הפורשים מהחיים עד כדי השמדה עצמית-טבעית: "זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו". אלא שהוא מבין שלא יזכה לשיתוף פעולה, ולכן לא גוזר את גזרת ההשמדה העצמית: "יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים".
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןובחזרה לנירים ול"מקום שמח"
"מקום שמח" היא סדרה מהאסכולה של רבי ישמעאל בן אלישע, אסכולת התיעוב העצמי. סדרה שמציגה את הישראליות הליברלית כקבוצה רקובה ששונאת את עצמה ואת ילדיה, שעדיף ש"תגזור על עצמה שלא לישא אישה ולהוליד בנים". החברה הישראלית שאני מכירה ואוהבת כל כך שייכת לאסכולת ההתמודדות של רבי יהושע – חברה מהפכנית ומלאת אחריות, שמתעקשת לחדש חיים לאחר חורבן.
אני לא מחפשת מקום שמח. אני מחפשת מקום נכון, ואני מצאתי.
נותרו שני חטופים ברצועת עזה. לא ננוח עד שיובאו למשפחותיהם למנוחת עולמים.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
