הרעיון המשיחי – מרגע ההולדת ועד ל"חרבות ברזל"
המונח "משיחיות" הוא שחקן מרכזי בכל ניסיון להסביר את מדינת ישראל של מלחמת חרבות ברזל. ערב תשעה באב, יום האבל על חורבנות רבים שהמשיחיות כרוכה בהם, הוא זמן ראוי להתבונן על תולדות המשיחיות היהודית.
המשיח המקראי פשוט להבנה ולעיכול. משיח הוא מי שנמשח בשמן הקודש. בראשית הדרך הייתה המשיחה דרך להעיד על בחירה אלוהית לשרת בקודש. המשוחים הראשונים הם אהרון ובניו (שמות כ"ח): "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת... וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם... וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי".
בהמשך נמצא את הנביאים ממליכים מלכים במשיחה. כך נעשה לשאול (שמואל א, י', א'): "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד". אחריו ובמקומו נמשח דוד. אחר כך המושג נשחק, וכאשר אלוהים "מפטר" את אליהו הנביא הוא מורה לו (מלכים א, י"ט, ט"ו): "וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם". לא ברור באיזה אופן אמור הנביא למשוח מלך על בני ארם, אבל בוודאי לא מדובר באירוע בעל ניחוח "משיחי". כפי שמסביר פרשן המקרא בן המאה ה-15, דון יצחק אברבנאל: "לא היה חזאל ולא שאר מלכי אומות העולם נמשחים... אבל מאשר היה מינוי המלוכה על ידי משיחה, הושאלה לשון המשיחה לכל מינוי וגדולה".
משהגיעה הגלות ותמו הימים שבהם היהודים היו יכולים למשוח כהנים ומלכים, הפכה המשיחה מכתב מינוי לחלום ומחלום לאידיאולוגיה. משיחיות הפכה לחתירה, אולי בכל מחיר, לימים שבהם נוכל למשוח עלינו מלך.
ההסבר הפסיכולוגי
החלום הדתי-לאומי הוא צד אחד של ההסבר. ההיבט השני טמון בפסיכולוגיה של הפרט. לפני שנים רבות שוחחתי עם פסיכולוג הילדים רמי בר גיורא שהציע הסבר פשוט לאמונה בגאולה: כשתינוקת בת יומה מרגישה רעב, תחושת הסכנה והמוות חובקת את כל ישותה. אם הכול תקין, דקות ספורות לאחר שתתחיל לבכות, היא תרגיש נוזל חמים ומתוק שיגרום לה לרגיעה מוחלטת. בהרף יעברו חייה מאסון לגאולה. כך, הסביר לי רמי, הושרש בנו חלום הגאולה.
חוויה של הרף בין אסון לגאולה ולהפך מאפיינת גם את סיפור הראשית התרבותי שלנו: היינו ב"גן עדן", נזרקנו ממנו ברגע והחלום שלנו הוא לשוב אליו.
מדוע משיחיות מסוכנת
כל עוד פנטזיית גאולה גורמת לי לקחת הלוואה גדולה בבנק או להירשם לתוכנית דיאטה / כושר / אימון / חיזוי עתידות שמבטיחה שחיי ישתנו לבלי היכר, אני מתמודדת עם חשיבה משיחית בעולמי הפרטי, ומסכנת כמעט רק את עצמי. מעבר לכך, לרוב הסיכון אינו כבד.
גם ברמה הלאומית, לא כל משיחיות מסוכנת. כל עוד אנו חולמות "הָשִׁיבָה שׁופְטֵינוּ כְּבָרִאשׁונָה וְיועֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה... וּמְלוךְ עָלֵינוּ מְהֵרָה... בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט... וְכָל הַזֵּדִים כְּרֶגַע יאבֵדוּ, וְכָל אויְבֶךָ וְכָל שׂונְאֶיךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ" – אנו נמצאות בממלכת הפנטזיה, שיכולים להיות לה רגעים לא בריאים, אבל הם לא חייבים להיות מסוכנים. אבל כאשר פנטזיה משיחית מתחברת לנשק ולכריזמה, יתרחש מרחץ דמים.
משיחיות בזה למציאות ורוצה להחליפה ב"ימות המשיח", ולכן כסף, בריאות ואפילו החיים עצמם הם מבחינתה לא רלוונטיים – ואף להפך; התחשבות בהם תעמיק את השקיעה בהווה ותרחיק את הגאולה.
מול המשיחיות ניצבת תביעה לקבל את המציאות כפי שהיא. זו לא חייבת להיות עמדה דיכאונית (אבל לכך יש להקדיש דיון נפרד). מי שחונכה על ברכי חשיבה משיחית תזדקק לעבודה רוחנית רבה כדי להמירה בקבלת המציאות.
ויכוחים שנכתבו בדם
במאות הראשונה והשנייה לספירה נשטפו ארץ ישראל והקהילות היהודיות ברעיונות משיחיים. הנצרות הגיחה לעולם, ספרות על אודות אחרית הימים נכתבה והרומאים לא עשו הציעו מזור "חילוני". בשלושה רגעים היסטוריים לפחות, ביכרנו את המשיחיות על פני המציאות – במרד הגדול, במרד התפוצות ובמרד בר כוכבא – ובשלושתם שילמנו מחיר דמים.
הוויכוחים שנכתבו בדם לפני כמעט אלפיים שנים דומים לוויכוחים שמתקיימים היום בין משיחיות לריאליזם (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף יח עמוד א):
כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אין אתה יודע שאומה זו (רומא) מן השמיים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר מונח לך בחיקך. אמר לו: מן השמיים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמיים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש.
בתפקיד המנהיג המשיחי: רבי חנינא בן תרדיון, ובתפקיד המנהיג הריאליסטי: רבי יוסי בן קיסמא. שניהם חכמים ומאמינים, ללמדנו שהוויכוח על המשיחיות מתנהל בתוך העולם הדתי (גם היום בתוך העולם הדתי מתנהל ויכוח על המשיחיות שנמצאת ברובה באגפים של הציונות הדתית. החרדים, לרוב, אינם משיחיים-מעשיים).
רבי יוסי בן קיסמא מקבל את המציאות גם כשהיא פוגעת בו. מבחינתו, המציאות מבטאת את רצון האל, "אומה זו מהשמיים המליכוה", ולכן אסור לחתור למציאות אחרת. לעומתו, רבי חנינא בן תרדיון רואה במציאות אתגר שיש להביסו ובכל מחיר. בן קיסמא מאמין שיש להוריד את הראש ולהמתין שהסערה תירגע, ובן תרדיון דוהר על הסערה בדרכו לגאולה. בן קיסמא מודאג מאובדן החיים ובן תרדיון בז למחשבה הזו. עורך התלמוד מצדד בעמדתו המתונה של בן קיסמא, שהרי כשבן תרדיון הוצא להורג התורה נשרפה איתו. נמצאנו למדות שמי שמזלזל בחיים – מזלזל גם בתורה.
כיצד נגדיר טיפשות?
ויכוח דומה נמצא במסורת המפורסמת על יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים ליבנה. על פי האגדה, בזמן שהרומאים צרו על ירושלים, וכשהיה ברור שאבדה תקווה, יצא רבן יוחנן בן זכאי מירושלים, פגש את המצביא אספסיאנוס ובישר לו שהוא עומד להתמנות לקיסר. משהתגשמה הנבואה הציע אספסיאנוס לבן זכאי לבקש ממנו משאלה. בן זכאי ביקש (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נו עמוד ב): "תן לי יבנה וחכמיה". על כך הגיב רבי עקיבא (ויש אומרים רב יוסף) בעזרת פסוק: "'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל' (ישעיהו מ"ד, כ"ה). היה צריך לומר לו שיעזוב אותם. והוא (רבן יוחנן) סבר, שמא את כל זה לא יעשה, והצלה מועטה גם לא תהיה" (מתורגם מארמית). רבי עקיבא, שעליו מסופר שראה בבר כוכבא משיח, מכנה את בן זכאי הפשרן "סכל", טיפש. הוא חושב שבן זכאי היה צריך לבקש להסיר את המצור מירושלים. המספר מסביר שבן זכאי חשב שאספסיאנוס לא יסכים לבקשה גדולה כזו, ולכן הסתפק ביבנה.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןהאם רבי עקיבא היה תמים והאמין שאספסיאנוס ייתן למורדים את ירושלים? אני לא חושבת. רבי עקיבא היה קנאי שהאמין ב"הכול או לא כלום". מבחינתו עדיף למות מאשר לוותר על ירושלים. מבחינתו מאבק על הקיום עצמו הוא מאבק טיפשי ונטול אופק.
השנים יעברו, יבנה תציל את התרבות היהודית ומרד בר כוכבא ייכשל. המחלוקת המשיחית כאילו תוכרע, עד לבואם של גלי השבתאות, הפרנקיזם, הציונות ומלחמת חרבות ברזל.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
