הסבל כבית גידול
"כל דרישה, גם אם טיבה אינטלקטואלי, מביעה סבל" (ג'וליה קריסטבה, בראשית הייתה האהבה, עמ' 29). אפשר להגות בקביעה זו באיטיות ובאריכות. זו קביעה שטוב למדוט עימה, לשלוף ממחסן התמונות של הנפש רגעים שבהם רקענו ברגליים מול ההורים, זעמנו על הפקידה בטלפון, צעקנו בהפגנה במלוא גרון או בכינו מול אימת המוות "למה דווקא אני? למה דווקא עכשיו?"
בילדותי, נהגו לכתוב בגב תצלומי השחור-לבן את התאריך והמקום. אני חושבת על האפשרות לכתוב בגב התמונות הפנימיות את שמו של הסבל שתסס עד שנהפך לצעקה. אולי נצליח לפסוע בניגוד לכיוון הצמיחה של הצעקה ולזהות את הסבל.
גם בהפגנות ובחיים הפוליטיים המתוחים בישראל, נוכל לשאול את עצמנו, ואחר כך זו את זו: מאיזה סבל צמחה הדרישה? כמה בריאות נרוויח אם נלמד לנוע בחופשיות בין מרחב הדרישה למרחב הסבל. זו לא הצעה לוותר על דרישות אידיאולוגיות ואחרות, אלא להרוויח נקודת מבט נוספת, את נקודת המבט היסודית על הדברים שאנו דורשות מעצמנו, מהזולת ומהעולם.
אגדה שיכולה לקומם
הדי יום העצמאות עדיין כאן וזו הזדמנות ללמוד אגדה על רב יהודה, גדול המתנגדים לעלייה מבבל לארץ ישראל בתקופת התלמוד. האגדה מוזרה ואת חלקנו היא יכולה להרגיז, ודווקא משום כך ננסה להבין אותה דרך הכאבים שלנו, של רב יהודה ושל הדורות שיצרו וסיפרו אותה (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כד עמוד ב):
רבי אבא היה משתמט מרב יהודה (נמנע מלפגוש איתו) כיוון שרצה לעלות לארץ ישראל. ואמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר (ירמיהו כ"ז, כ"ב): "בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה'". אמר (רבי אבא): אלך ואשמע ממנו דבר בבית הוועד. חזר ויצא והלך ומצא את התנא של רב יהודה, שהיה שונה: היה עומד בתפילה ונתעטש, ממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל; יש שאומרים: היה עומד בתפילה וביקש להתעטש – מרחיק לאחריו ארבע אמות ומתעטש, וממתין עד שיכלה הרוח, וחוזר ומתפלל. ואומר: ריבונו של עולם, יצרתנו נקבים-נקבים חלולים-חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רימה ותולעה; ומתחיל ממקום שפסק. אמר לו: אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה, דיי.
עד שיבוא המשיח
רבי אבא, תלמידו של רב יהודה, רוצה לעלות מבבל לארץ ישראל. הוא לא היחיד שרוצה לעשות זאת ולא היחיד שפוחד מתגובת מורו (אגדה דומה מסופרת על רבי זירא). רב יהודה מתנגד לתנועת תלמידיו מבבל לארץ ישראל, ויש לו נימוק אידיאולוגי המבוסס על דרשת פסוקים.
ירמיהו היה נביא מתון שקרא לעם לקבל על עצמם את עול מלכות בבל, לפני שהעול יוטל עליהם בכפייה. הוא הורה לעם להשלים עם הגלות ולא לשגות בפנטזיות משיחיות. בפסוק המצוטט על ידי רב יהודה הוא מתייחס לוויתור על סמלי הריבונות: "כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בֵּית ה' וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה' וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". רק אלוהים, אומר ירמיהו, יחליט מתי נשוב כבני חורין ליהודה ולירושלים. ועד אז? נהיה שם. בגלות.
רב יהודה נאחז בשולי גלימתו של הנביא שהיטיב לחזות את העתיד, ומבקש להחיל את דבריו של ירמיהו על בבל של המאה השלישית לספירה: "בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיו". רב יהודה רואה בקביעה זו מצוות עשה (לא פחות) שמתייחסת לקהילה היהודית בימיו וגם הלאה (ולא רק לכלי הפולחן). עד מתי תתמיד מצוות הישיבה בבבל? עד שיבוא המשיח.
על מה המחלוקת?
בעוד ירמיהו מתמקד בהרחקת העם ממרידות שמדיפות ריח משיחי, רב יהודה צועד צעד נוסף ומתנגד לכל יציאה מבבל, גם יציאה של אדם יחיד לצרכים אישיים; פרנסה, לימוד תורה, שידוך ועוד. לשיטתו, כל עלייה מבבל לארץ ישראל היא עבירה.
לברוח במעגל
מדוע רבי אבא מתחמק מרב יהודה? קשה להאמין שאין לו תשובה הלכתית ראויה. קל להשיב על כל דרשה, ובוודאי על הדרשה הזו (במקום אחר בתלמוד, רבי זירא משיב בהצלחה לדרשה זו). ייתכן שרבי אבא פוחד שרב יהודה, מורו, יאסור עליו במפורש לעלות לארץ ויכניס אותו לקונפליקט בין נאמנות למרד גלוי. יש אפשרות שרבי אבא מוכן להתמודד עם האיסור של רב יהודה אבל לא יכול להתבונן בעיניו העצובות והנבגדות.
לצד ההתחמקות מרב יהודה, מונחת תשוקה לשמוע ולוּ דבר תורה אחד נוסף מפיו. הרצון לזכות ברגע של קִרבה לתורתו של רב יהודה גובר על הפחד מהעימות, ורבי אבא הולך לבית הוועד.
תורה של ביבים
הפגישה האחרונה של התלמיד עם רבו קלושה ומדיפה ריח רע. רבי אבא שומע רק הד מתורתו של רב יהודה, שכן הוא שומע רק את ה"תנא", החכם שעומד לצד הרב ומצטט בקול מקורות. לחוויה שעובר רבי אבא מתאימה האִמרה היידישאית: לא על כל נפיחה של הרבי צריך לברך "בורא מיני בשמים".
2 צפייה בגלריה
הסירחון המלווה בברכה עדינה וכנה מנכיח את הסבל, הכאב וגם האהבה של הקיום האנושי
(צילום: Albert Shakirov / Shutterstock)
"היה עומד בתפילה ונתעטש, ממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל". הפועל "נתעטש" בטקסט הזה הוא צורה נקייה ל"נפיחה", וההלכה עוסקת בשאלה מה יעשה אדם אם נפח בתפילתו. כן, חברות, גם בשאלה זו יש מחלוקת. יש האומרים: יפיח, ימתין שיכלה הריח הרע וימשיך בתפילתו. ויש האומרים: יתרחק, יפיח, ימתין עד שיכלה הריח הרע וישוב לתפילתו.
האם רב יהודה ידע שרבי אבא מגיע לבית המדרש ובכוונה הכין לו "תפילת דרך" עם מסר ברור?
ברכה על נפיחה
הטקסט ההלכתי מסתיים בברכה שיש לומר בין הנפיחה להמשך התפילה. הברכה דומה לברכת "אשר יצר" הנאמרת עד היום ביציאה מהשירותים: "ריבונו של עולם, יצרתנו נקבים-נקבים חלולים-חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רימה ותולעה". הברכה מתארת בדרך פשוטה וכנה את הקיום האנושי, "נקבים-נקבים, חלולים-חלולים", זה כל האדם.
אחת הסיבות (ויש רבות) שבגללן אני מאוהבת בתרבות היהודית היא הברכה הזו והפילוסופיה הדתית שביסודה, פילוסופיה המסרבת להפריד בין גוף לנפש ולהגדיר את עולם החומר כנחות. הרוחניות של החכמים מובילה אותם אל הקצה – דיון על נפיחות באמצע התפילה וניסוח ברכה מיוחדת לרגע המביך הזה.
בחזרה אל הסבל
רב יהודה רואה איך תלמידיו פורשים ממנו לבית המדרש הגלילי. זה כואב, זה מעליב, זה פוגע באגו ואין צורך להסתיר את התחושות האנושיות האלה. בנקודה זו העצב של רב יהודה חובר אל אידיאולוגיה ומתנסח בלשונה הקשה של ההלכה.
גם אנחנו, ישראליות, עומדות במבחן דומה. ההתנסחות ההלכתית של רב יהודה מקוממת, וההתקוממות אוצרת בחובה שלל רגשות: חרדת נטישה, קנאה, עצב, עלבון, בלבול.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןהנפיחה והברכה שאחריה משיבות אותנו אל האנושיות שלנו. הסירחון המלווה בברכה עדינה וכנה מנכיח את הסבל, הכאב וגם האהבה של הקיום האנושי. נדמה לי שרב יהודה אומר לרבי אבא: איש מאיתנו לא יכול להיות בטוח בדרכו. בסופו של דבר האידיאולוגיות שלנו לא שוות יותר מהפרשות גוף. אנחנו אנשים קטנים שמנסים לגעת באינסוף ומגלים שאנו נוגעים באכזבות שלנו.
ועל כך ראוי שיאמר רבי אבא: "אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה, דיי".
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
