השאיפה לחדֵש טמונה עמוק מאוד בתודעה האנושית. יש לשער שהיא חלק מהטבע שלנו, הן מבחינה שכלית והן מבחינה רגשית. עִם זאת, ישנם מצבים ותחומים שבהם החידוש כשלעצמו מתקבל בעיני רבים בספקנות, בחשש ואפילו בחשדנות. החרדה שלנו משינויים, ומהאיומים על היציבות היחסית שבחיים המוכּרים לנו, קיימת אף היא.
הביטוי "חדש אסור מן התורה בכל מקום", שמקורו במשנה במסכת ערלה, מתייחס ליבול החדש של חמשת מיני דגן שנוצר לפני חג הפסח ואסור היה לאכילה עד ליום ט"ז בניסן, ובימינו עד ליל י"ז בניסן. הביטוי הזה הפך בפיו של החכם המופלג חתם סופר, הרב משה סופר, למושג מושאל שביטא את התנגדותו לשינויים בעולמה של היהדות, כפי שהציעו חוגים פרוגרסיביים בימיו. "חדש אסור מן התורה" נותר בהמשך כביטוי של חוסר האמון במגמות של "מודרניוּת" בעולם המסורת. באותה עת ממש, האתגר להביא בפני ציבור ותלמידים "חידושי תורה", במובן העמוק של למדנות, העמקה ופלפול, נחשב תמיד כבעל מעלה גבוהה ביותר.
1 צפייה בגלריה
הפיתוי לומר "אנו מדווחים לראשונה" מתיימר להפוך עניינים שוליים או לא ברורים לחידוש תקשורתי
(צילום אילוסטרציה: New Africa / Shutterstock)
בעידן הנוכחי, החדשנות מביאה בדרך כלל הישגים מופלגים במישורי חיים חיוניים כמו רפואה, חינוך וביטחון. במקביל, היא בעיניי כוח בעייתי ביותר בתחומי הפוליטיקה והתקשורת, כיוון שמצד אחד פוליטיקאים מטבעם מבקשים להרשים ולחדש בדבריהם ובהצעותיהם, ומצד שני יכולתם בפועל להועיל (הן אובייקטיבית והן סובייקטיבית) מוגבלת למדי. בתחומים האלה אנחנו נפגשים ללא הרף בהצהרות ובהצעות סתמיות במקרה הטוב ומזיקות במקרה הרע.
לעיתים אדם מן היישוב שואל את עצמו מה עוד אמור להיאמר ולהישמע ברחובותינו ביממה הקרובה. ממילא הדיבורים הם בדרך כלל חסרי יסוד ומנותקים, הן מהצרכים החיוניים של האזרחים והן מהנתונים הרלוונטיים. בפנינו, אם כן, תופעה של חדשנות סרק. המגמה היא להשמיע ולהרשים, ולא להועיל לרבים.
גם בעולם התקשורת אנחנו נתקלים בכך. הפיתוי לומר בדיווח את המשפט "אנו מדווחים כאן לראשונה" מתיימר להפוך עניינים שוליים, או עדיין לא ברורים, לחידוש תקשורתי מהמעלה הראשונה, עד כדי אובדן מוחלט של שיקול דעת הגון וסביר. לכאורה חשיבות הדבר אינה נקבעת על פי ערכו, אלא על פי החידוש (לכאורה) באמירתו.
נתניהו מדבר על הפסקת האש. במחנה אחד דרמטיזציה, במחנה השני זלזול ציני
(צילום: לע"מ)
המלחמה הנוכחית מעמידה את שאלת החידוש במבחנים נוספים. אנחנו מתקשים מאוד לקבוע, על פי הדיווחים האמינים שקיבלנו עד כה, מה ממש חדש במצבנו ומה רק כנראה קרה. השילוב של דרמטיזציה מצד אחד וזלזול ציני מצד שני מבלבל לגמרי את האדם המצוי. יש כאלה שבשל עמדתם היסודית החיובית כלפי הממשלה (ובעיקר כלפי ראש הממשלה) מתארים את העובדות כמצב "חדש" לגמרי, ויש כאלה שמתוך עמדתם היסודית השלילית כלפי הממשלה (ובעיקר כלפי ראש הממשלה) מאיינים כל אפשרות לחידוש משמעותי, ואִם כבר מדובר על שינוי – הם מפרשים אותו לרעה.
לעיתים אני חש שהביטוי "אין חדש" עשוי להיות מועיל יותר מאשר דיווחים וניתוחים "מלומדים" שאינם פוסקים. כל עוד אין באמת ובוודאות חדש בעולמנו, גם הכרזה "אין חדש" היא אמינה ואפילו מרגיעה בינתיים. לא תמיד החידוש הוא מקור לעידוד, ולא פעם אדם שמח ביציבות מסוימת בחייו. אפשר אפילו לומר שהחידוש יכול להיות ה"אין" עצמו. זאת אומרת: אין דרמה הכרחית, אין מומחה ש"יודע" הכול, אין דוברים פוליטיים שמוכרחים להטריד. יש איִן מסוים, עד שהתוכן עצמו אכן יגיע.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונההטענה הקבועה לחידוש גורמת כמובן לשטחיות ומזלזלת במורכבות שבחיינו, ובוודאי במורכבות המלחמה הנוכחית. בדרך כלל אני שומע מצד המבקרים את מניין הכישלונות שלנו, אך אני ממעט לשמוע מהם מה אפשר לעשות אחרת במציאות הנוכחית ומול האויבים האמיתיים והקיצוניים עד אימה שאנחנו נאלצים להתמודד איתם. במקביל אני בדרך כלל שומע מצד דוברי הממשלה על ההחמצות והכישלונות של מבקריהם בעבר ובהווה, וממעט לשמוע חידושים של נטילת אחריות ונקיטת צניעות הכרחית מצידם.
מפני שלכאורה חייבים לחדש כמעט בכל דקה ודקה, ההתייחסות הופכת לא רק לשטחית, אלא גם למביכה ומעורפלת. פעם חשבתי בחג הפסח בעיקר על הנס של הפסיחה שנעשה לנו במצרים. השנה בחג נזכרתי שוב ושוב במחאתו של אליהו הנביא בפני העם המבקש "לפסוח על שתי הסעיפים" – כלומר, גם להאמין באלוהי ישראל וגם, להבדיל, לעבוד עבודת אלילים. גם עתה, אשרי אלה שאינם פוסחים על האפשרויות השונות כדי למצוא חידושים מלאכותיים, אלה ששבעו מהתחכמויות פוליטיות, אלה שמבקשים את החדש שמותר מהתורה.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
