כמה עולה שלווה?
אני יושבת בכיכר של אגיוס קיריקוס, נוגסת באיטיות במאפה קינמון שנקנה במאפייה הקטנה של "הלוחשת למאפים" (כפי שהיא מכונה במשפחתי). משני צידי הכיכר ניצבים קיוסקים קטנים וסביבם, כמקובל באיי יוון, מכוניות פלסטיק צבעוניות שאם מישהי תטרח לשלשל לחריץ שלידם מטבע, הן יתנדנדו ויחרקו מוזיקת קרוסלות. אבל הילדים והילדות הרבות שמתרוצצות כאן לא זקוקות לכך. ברחבה ליד הקיוסק מתנהל משחק כדורגל, קורקינטים של פעם נוסעים על השביל המרוצף ונערות מתבגרות מסתודדות ליד עץ אורן זקן. בין הקיוסקים נמצאות כמה טברנות; באחת מהן מנהלים זקני הכפר טורניר שש-בש ובאחרת יושבות האימהות ושותות קפה, לאיטן הן קמות ואוספות את הטף לארוחת ערב.
בשבוע שעבר, בסיום מפגש של חוג ריקודי עם יווניים, שאלתי את "הלוחשת" אם היא נולדה באי. "לא, הגעתי לכאן מאתונה עם משפחתי לפני שש שנים", השיבה. "ואת מתכוונת לחזור לאתונה?" "בחיים לא". שוב ושוב אני פוגשת נשים וגברים שהגיעו מהיבשת לאיקריה והחליטו להשתקע.
והמחיר? אין הישגיות, אין תחרות, אין התפתחות כלכלית. התשתיות באי גרועות והמצב הכלכלי הפרטי והציבורי לא משהו. אין בתי ספר מיוחדים (יש חוגי נגינה וגם שחמט אבל האפשרויות לעודד מצוינות מוגבלות), אין באי מוסדות להשכלה גבוהה ושיחות אינטלקטואליות עדיין לא יצא לי לקיים כאן. האם זה מחיר השלווה?
כמה עולה חברה הישגית?
כשאני צופה בילדות ובילדים המשחקים כאן בשלווה, אני מבינה שהיעדר האלימות אינו מקרי. הוא פועל יוצא של חברה שוויתרה על מרוץ ההישגיות. ללא תחרות על סטטוס כלכלי או אינטלקטואלי, אין צורך בסימון מעמדות נוקשה.
כמי שבאה מתוך עולם בתי המדרש, אני יודעת שהתרבות שלנו בחרה בדרך ההפוכה. אנחנו קידשנו את ההישגיות, ותג המחיר שלה כבד: היררכיה שמולידה ניכור, התנשאות, ובסופו של דבר שנאה יוקדת כלפי ה"אחר" שנשאר בחוץ. את המחיר הזה פגשתי השבוע, כשעיינו במסגרת בית המדרש "מסכת חיים" (בית מדרש וולונטרי בזום שאותו אני מובילה יחד עם החברותא שלי, יונה ארזי) באגדות מתוך מסכת פסחים, המציגות את השנאה התהומית של החכמים כלפי עמי הארצות. קשה לקרוא אותן ואין דרך לחבב אותן, אבל אפשר להבינן, שכן השנאה הייתה ועודנה מנוע תרבותי מרכזי.
הנה כמה פנינים מתוך סוגיית השנאה הפנים-יהודית (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מט עמוד ב):
אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשוחטו. אמר להן: זה טעון ברכה, וזה אינו טעון ברכה.
גם את השנאה אפשר לתבל בהומור, וכך למרבה הזוועה עושה רבי אלעזר. ראשית הוא קובע בפני תלמידיו שאת "עם הארץ" מותר להרוג ב"נחירה" – בהריגה לא כשרה. הדבר כה דחוף עד שאפשר לעשותו אפילו ביום כיפור שחל בשבת. כשהחכמים רוצים לבטא הפרזה הם משתמשים בתיאור הזמן "יום כיפור שחל להיות בשבת", שהרי אין מועד קיצוני יותר. עד כדי כך שנואים עמי הארצות, שיש להורגם גם ביום כיפור שחל בשבת.
ברוח השנאה המתבדחת שואלים התלמידים: מדוע אתה לא אומר "לשחוט את עם הארץ" אלא "לנוחרו"? תשובתו הכה-מצחיקה היא שעל שחיטה יש לברך ועל נחירה לא. הוא לא יבזבז ברכה על הריגת עם הארץ. אם התגלגלתן מצחוק, התקבלתן.
מיהו עם הארץ? לא אוכל להיכנס כאן לגלגולי המושג בתרבות היהודית, ואסתפק באמירה שמדובר ביהודים שאינם נמנים עם חוגי החכמים. הנה עוד פנינה מאותה הסוגיה:
לא יִשא (אדם) בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ, ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר (דברים כ"ז, כ"א): "אָרוּר שֹׁכֵב עִם כׇּל בְּהֵמָה".
שוב בדיחה, והפעם זואולוגית. אסור להתחתן עם בנות עמי הארצות מכיוון שהן שרצים ושקצים. לבדיחה מצטרף גם "חידוש הלכתי": הקביעה המקראית "ארור שוכב עם בהמה" לא מכוונת רק לבהמה ממש אלא גם לבנותיהם "הבהמות" של עמי הארצות. גם כאן אפשר לדמיין את קהל תלמידי החכמים מתגלגל מצחוק. אני פחות התחברתי.
הקיסם והקורה
כמה אמיתות פשוטות מתגלות בזכות בחירתו של עורך הסוגיה לצרף את הקביעה:
גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל, ונשותיהם יותר מהם.
לאמרות השטנה של החכמים כלפי עמי הארצות משתרבבת הקביעה שהם אלה ששונאים אותנו, ושנאתם חריפה משנאת הגויים לישראל. לקינוח, כתמיד, חפשו את האישה: נשות עמי הארצות שונאות את תלמידי החכמים עוד יותר מבעליהן.
לפנינו תמונה משולשת: שנאת הגויים את היהודים, מעליה שנאת עמי הארצות את החכמים, ומעליה שנאת נשות עמי הארצות את החכמים. העורך חושף את מלכודת הקיסם והקורה: החכמים שמתירים את דמם של עמי הארצות, מתקרבנים ומאשימים את עמי הארצות בשנאה כלפיהם. והאמת? שנאה מלבה שנאה, וכנראה כולם כאן שונאים את כולם.
את חטאיי אני מזכירה היום
כשהכנתי את השיעור למפגש בבית המדרש חיפשתי הסברים ש"יצדיקו" או לפחות יקטינו את תיאורי השנאה הקשים בין חבורות היהודים. כשאת מחפשת את גם מוצאת. דורות של חוקרים וחוקרות עסקו במזעור הנזק התודעתי של הסוגיה במסכת פסחים; הם הראו סוגיות שבהן יש דעות הפוכות, הן ייחסו את הדברים לזמן ולמקום מסוימים (יהדות בבל והשפעת החלוקה המעמדית הנוקשה יחסית בדת הזורואסטרית) ועוד. למזלי, בית המדרש הוא חברותא גדולה וכמה מחברותיי וחבריי שם לא נתנו לי להירגע בחיק התירוצים. אמרות שנאה כלפי גויים יש לנו למכביר, בכל התקופות ובכל התפוצות, הן הזכירו לי. יש גם אמרות שנאה כלפי קבוצות יהודיות, כלפי בעלי מקצועות (כגון רופאים) ובוודאי כלפי נשים. השנאה התהומית כלפי עמי הארצות בסוגיה שלפנינו היא חלק מתרבות שבה השנאה לגיטימית.
יש בתרבות שלנו גם חמלה ואחווה כלל-אנושית, אבל יש גם רגעים של שנאה מוחלטת. האם הקשר בין תחרות, תוקפנות ואף אלימות להישגיות בלתי ניתן להתרה? האם עלינו לבחור בין התרבות התלמודית ההישגית, על ביטויי אלימות שלה, לשלווה נטולת תחרות וגירויים אינטלקטואליים? ואולי תימצא הדרך לאחוז בשתיהן יחדיו?
הקורה והקיסם הישראלים
צדקו החברותות שלי בבית המדרש. מנגנון השנאה הזה, שבו אליטה מפוחדת משליכה את חרדותיה על "עם הארץ", אינו נחלת העבר הבבלי. זהו מנגנון פסיכולוגי-חברתי אוניברסלי: קבוצה השרויה בפחד קיומי מתרגמת אותו לשנאה כלפי ה"אחר", ובו-זמנית מאשימה אותו בשנאה כלפיה. בדיוק אותה מלכודת של הקיסם והקורה שחשף עורך הסוגיה.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןכשאני מתבוננת מהכיכר השלווה של אגיוס קיריקוס על המציאות הישראלית היום, אני רואה כיצד המנגנון התלמודי הזה משתכפל במדויק. החברה הישראלית, ההישגית והמבועתת, זקוקה ל"עם הארץ" מודרני כדי לפרוק עליו את זעמה. "עם הארץ" התורן שלנו הם ערביי ישראל.
מדי יום מתפרסמות בישראל ידיעות חדשות על האנטישמיות הגואה בעולם, והעם היהודי מזדעק ובצדק. אלא שעלינו ליטול קורת גזענות מבין עינינו, שכן יחסה של החברה היהודית לערביי ישראל הולך ומחמיר, בעידודו של ראש הממשלה ולצערי גם של פוליטיקאים רבים מ"גוש השינוי". נוסף על כך, הגענו למצב שבו חבר כנסת ערבי, עוד לפני שהוא מציג את עצמו, נדרש להצהיר שהוא מגנה טרור ומגנה את חמאס, ואילו חברי הכנסת היהודים לא נדרשים להצהיר שהם מגנים את הטרור היהודי או אפילו מכירים בקיומו. שלא לדבר על כך שמי שאמורים למגרו לא נדרשים לעשות זאת.
שבת שלום.
Ruhamaweiss1966@gmail.com






