לכאורה, המילה "ניצב" נראית כביטוי פסיבי. ניצבים בסרט או בהצגה, או ניצבים בפני מפקד או מורה, הם אלה שעיקר עיסוקים לעמוד מול מישהו דומיננטי ולהשתתף במה שקורה בעיקר מתוקף הימצאותם במקום. אבל העברית, כהרגלה, מעמיקה ומפתיעה: פעולת ההתייצבות היא כבר פעלתנית למדי, וגם בלשון המקורות, כשנאמר "אתם ניצבים היום כולכם לפני השם אלוהיכם", אין התייצבות מחייבת וכוללת יותר מכך, מבחינת פעילותו של האדם.
נדמה שהדאליקטיקה הלשונית והנפשית הזאת הוזרמה היטב לביטוי המקובל כל כך בזמננו ובמקומנו: "המצב". בעבר השתמשנו בו גם בתחום האישי וגם בתחום הציבורי במשׂורה. כשנער או נערה הגיבו בבית הספר בעצבנות רבה היו אומרים לנו שיש להתחשב ב"מצבם" – מצבם המשפחתי, מצבם הפיזיולוגי לאותו רגע או מעמדם בכיתה. כמו כן היינו כמובן מזכירים את המצב הכללי בארצנו (בעיקר בתחומי הביטחון והכלכלה) בזמנים מיוחדים.
2 צפייה בגלריה
כשאומרים על מישהו שהוא "לא באירוע", המשמעות היא שהוא מנותק מהמציאות. ויכוח
(צילום אילוסטרציה: ShotPrime Studio / Shutterstock)
אולם זה שנים ש"המצב המיוחד" נמשך. אין מדובר כבר בפעולה או בהימנעות מפעולה לנוכח המצב המיוחד והזמני, אלא ש"המצביוּת" מתפשטת על פני הזמן הנמשך, ובשל המצב הגורף הזה כל שאלות חיינו מוכרחות להתייצב באופן מיוחד ושונה. גם בתחום הפרטי הכוונות עודכנו: "אין מצב שאגיע אליך", אומר איש לרעהו. כבר פחות מתעניינים במצב האישי האותנטי שלנו ויותר מתמקדם במעין מושג תיאורי ומעורפל המאפשר לנו, או מונע מאיתנו, לעשות משהו. אי אפשר סתם לשאול אם אתה מסכים עימי, אלא אם "יש מצב" שנגיע להבנה.
שלטון המצב משתלב אך גם מתמודד עם "האירוע". גם כאן נשווה את עברנו הפשוט שבו היינו פשוט מוזמנים (או לא) לאירוע פרטי. המילה "אירוע" תפסה כמובן גם את מקומה המרכזי בכל הנוגע לאירועים ביטחוניים או פוליטיים מרכזיים. בשנים האחרונות חלה אף כאן קפיצת משמעות מעניינת: במקום לומר שפלוני ערני למציאות או מנותק ממנה, נטען ש"הוא באירוע" או שהוא "לא באירוע". גם בניסוח הזה יש לדעתי ביטוי למהלך נפשי עמוק: המשמעות היא שמי שחושב אחרת ממני אינו רק חולק על דעתי, אלא אינו מסוגל להיחשב שותף ממשי לחיי ולסדרי העדיפויות שלי. הוא כמעט חיצוני לתפיסת המציאות המקובלת וההכרחית בעיניי. אין כאן רק ויכוח בין דעות שונות, אלא מפגש בלתי אפשרי בין אירועי חיים נפרדים לגמרי.
2 צפייה בגלריה
המילים "אירוע" ו"מצב" קיבלו משמעויות חדשות, מחוץ למרחב הפרטי. חתונה יהודית – ציור של יוזף ישראלס מ-1903
נדמה שההובלה החברתית הברורה של שני המושגים - "מצב" ו"אירוע" במובנם הנוכחי - מלמדת על מצב נפשי, חברתי ואישי מורכב ביותר. אם כל חיינו הם אירוע דרמטי קבוע, ממילא אין לכאורה אפשרות לאירועים במובנם האישי, המשפחתי והרגשי לתפוס מקום משמעותי ליד האירוע הגדול. האירוע הכולל עשוי כמובן לעורר מעשים נעלים מצד האנשים הפרטיים ואף לקדם את המדינה. עם זאת, הוא עלול לדחות לא רק רגשות אישיים אלא גם מגמות ציבוריות חיוניות אחרות שאינן משתלבות בטבעיות עם האירוע.
מי שלדעתנו "אינו באירוע" הוא כבר בכלל מישהו שדעתו לא צריכה להיחשב. אנחנו מצופים, אם כן, להיות במצב שבו אנחנו "ניצבים" בעיקר במובן הפסיבי, ואת החלק הפעיל והמחייב בהתייצבות מצופה מאיתנו למקד רק באירוע השולט. אכן יש תקופות שבהן עם ומדינה מחויבים להסתגל ולממש מצב קיומי ונפשי כזה, אבל חיונית הנהגה שיודעת להביט מעבר לנתונים האלה ולזכור בפועל שיש עוד אירועים ומצבים אישיים ולאומיים מהותיים. להנהגה כזאת, שאינה כעת בנמצא, אני מייחל.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונהייתכן מאוד שבדיקה קפדנית של שכיחות המילים שאנו משתמשים בהן בתקופה מסוימת תלמד אותנו הרבה על המצב התודעתי שלנו. אולם עוד יותר מכך, השינויים במשמעות של מילה או מושג מסוימים מבטאים הלכי רוח מרכזיים.
פעם למשל שמעתי ממורי וחברי פרופ' אבי רביצקי עד כמה המילה "ביטחון" השתנתה במשמעותה. לפני מאתיים שנה, נניח, אילו היו מודיעים לציבור יהודי ש"שר הביטחון" עומד להגיע, היו מצפים לפגוש תלמיד חכם מופלג העוסק בביטחון באל. בדורות האחרונים אנו כמובן מצפים לפגוש את מי שאמור להיות אחראי על צבא ההגנה לישראל. ייתכן שאנו צפויים למהפך גם במושג "אחריות", המקבל בימינו משמעות מעודכנת שיש בה הדגשת הסמכות של השלטון ומנגד הפחתה ניכרת בנשיאה באחריות למעשיו.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
