נרעדת כציפור
בוקר שביעי של פסח הפציע לאחר אזעקה לילית בודדת. הלכתי לישון עם הבטחות להשמדת ציוויליזציה ולליל טילים ועלטה. לבסוף, ירושלמית פריווילגית שכמותי, התעוררתי רק פעם אחת בלילה, התגלגלתי לממ"ד ולאחר כמה דקות וכמה רעשים שנשמעו די קרובים, חזרתי למיטתי.
עם כוס הקפה של הבוקר גיליתי ששוב ניצחנו, שהניצחון החדש אמור להחזיק מעמד לפחות שבועיים וחזל"ש עלינו ועל העולם. ניסיתי להתיישב ליד השולחן ולכתוב את הטור הזה אבל לא הייתי מסוגלת להניע את אצבעותיי על המקלדת. רעדה לי הנשמה. הגוף, שרגיל במלחמות ובסיומן המפתיע, היה יציב לגמרי, אבל הרעד הפנימי היה צפוף ומהיר. הבנתי ששק החרדות שלי משתחרר בשחרור איטי, נעתרתי לציפור הלב ויצאתי לטיול בגבעות הקטנות והפורחות שמעל עין כרם.
כשהגעתי לשביל הבוצי, הבנתי שאני רוצה לכתוב: "אמרתי לכן". כי אמרתי ואמשיך לומר שההישג היחיד של מלחמות הוא מלחמות. ישראל וארצות הברית חשפו את הבטן הרכה שלהן, האייתוללות הוכיחו שיש להם יכולת עמידה, העם האיראני קיבל כנראה שלטון רע מקודמו ואנחנו קיבלנו אויב שנחישותו לפגוע בנו התעצמה.
ישראל מנוהלת על ידי ממשלה תאבת מלחמות שבקושי מאותגרת על ידי אופוזיציה נטולת עמוד שדרה. אני תרה אחר איזה גנדי (ההוא מהודו), מנהיג כריזמטי מלא אמונה ושוחר שלום, ולא מוצאת לו שריד באזורנו. באין ברירה אנחנו, כמו גם האיראנים, הסורים והלבנונים, עמים מוכים וחבוטים, מסדירים את הנשימה לקראת הסיבוב הבא. לצידי בשביל טיילו אבא, אמא, סבא ושני נכדים. הסב קטף שיבולים וזרק על הנכדים: "טיל איראני", הוא צהל לעומתם, מנסה לנרמל להם את הזוועות שהיו ויהיו.
היריון בסיכון
לפני שבועיים טיילתי בשביל הזה עם בתי. הלכנו לראות את עצת היער שלי (כדרכן של אימותינו העתיקות, אימצתי לי עץ-בת, עצה, שנטועה ביער הקטן שמעל עין כרם). הבאנו לעצה מתנת אוריגמי. התפעלנו מהפריחה שלא ויתרה, אפילו השנה, ומהדבורים שחגגו חגיגות צוף. פתאום, על האדמה החשופה, שמענו אזעקה (מהסוג שמגיע בלי התרעה מקדימה). "צריך לשכב על האדמה ולשים ידיים על הראש", הילדה תדרכה אותי. לא רציתי להדאיג אותה, ואני גם אוהבת את אמא אדמה, אז נשכבנו. אני לא יודעת מי משתינו נבהלה יותר, והרגשתי צורך לשאול אותה: "את רוצה שאני אשכב מעלייך?" והיא, ילדה-אישה בת עשרים ושבע, עם צרכים מיוחדים, לחשה: "כן". לרגע היינו אמא ועובּרה נרעדת. זה היה היריון קצר בסיכון נמוך. האירוע הסתיים בשלום והיה בכל זה אפילו יופי. יופי של אמא ובת ואמא-אדמה שמתכרבלות במחאת אהבה נגד המלחמות.
אגדה על גלגלים ועוני
בעודי פוסעת ביער, חלחלה למחשבותיי אגדה שבקשה להיכתב. ידעתי שהיא צודקת, שהרי היא בדיוק מתאימה לראשית ההפוגה שבין הניצחון המוחלט למלחמה הבאה. אין באגדה הזו בשורת גאולה אבל יש בה שיעור באחריות.
האגדה שלפנינו לא עוסקת במלחמה אלא באסון אחר שהאנושות מביאה על עצמה, העוני (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנא עמוד ב. מתורגם מארמית לעברית):
אמר רבי חייא לאשתו: כאשר בא הביתה עני הקדימי לתת לו פת, כך שיקדימו לבנייך. אמרה לו: אתה מקלל אותם? אמר לה: הדבר כתוב בפסוקים (דברים ט"ו, י'): "בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה". למדו בבית המדרש של רבי ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם.
לפנינו פרק נוסף במערכת היחסים שבין רבי חייא ואשתו, זוג ארץ-ישראלי שחי במפנה המאות השנייה והשלישית לספירה. לא ידוע מה היה מצבם הכלכלי המדויק, אבל עניים הם לא היו, ומהסיפור מובן שהקפידו לתת צדקה. בעולם העתיק יש יחס מיוחד לצדקה שמגיעה בצורה של מזון מוכן (פת או תבשיל), המאפשר לעניים לזון את עצמם באופן מיידי.
על הגשת הצדקה המבושלת היו אחראיות, באופן לא מפתיע, הנשים. רבי חייא אומר לאשתו דבר מטלטל: כשיגיע עני, תני לו פת לפני שהוא יבקש ממך. אם תעשי כך, כשהבנים שלך יחזרו על הפתחים, גם להם ייתנו צדקה בלי שיתבזו בבקשתה. האישה, מבוהלת או כועסת, שואלת את בעלה מדוע הוא מקלל את ילדיהם בעוני. רבי חייא משיב באמת העצובה: גלגל הוא שחוזר בעולם. אם בנינו לא יהיו עניים, הרי בני בנינו יהיו. העוני הוא קללה שלא מפסיקה לתת. המנהיגות העולמית לא תחפש ולכן לא תמצא דרך למגר את העוני, ויש להשלים עם קיומו ואף לדעת שהוא יגיע למשפחתנו ביום מן הימים.
אלא שברמה הפשוטה, ביחסים שבין אדם לחברו, יש מה לעשות. אנחנו יכולים לשמור על האנושיות שלנו ולקוות שכך יעשו גם אחרים, וכשהעוני יפקוד אותנו יהיו בסביבתנו נשים טובות שייתנו לצאצאינו לחם.
פסוקים שמחזיקים פרדוקס
בדבריו מתייחס רבי חייא לפסוקים שמחזיקים פרדוקס (דברים ט"ו, י'–י"א): "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ".
הפסוקים עוסקים במצוות שמיטת חובות הקובעת שאחת לשבע שנים מתבטלים החובות הכספיים. התורה נלחמת מלחמה אבודה מראש, בסוגיית שמיטת החובות, ומבטיחה דבר והיפוכו: היא מבטיחה שאלוהים יברך אותנו אם נקיים את המצווה הזו, ומבטיחה שתמיד יהיו עניים. אבל אם נקפיד לקיים את המצווה, אולי נמגר את העוני? התורה מבינה את נפש האדם ויודעת שהאנושות לא תיישם שיטה כלכלית הגונה. היא יודעת שיש למנהיגות אפשרות למגר את העוני אבל אין לה מוטיבציה (מנהיגות מתפרנסת ממלחמות, מעוני ומחוסר אונים), ולכן התורה פונה אל האדם הפרטי ואומרת, כפי שאומר רבי חייא לאשתו: אנחנו לא נוכל לנצח את השיטה והעוני כאן כדי להישאר, הוא רק יחליף כתובות. נעשה את מה שביכולתנו: נהיה נדיבים ונקווה שהנדיבות תקיף אותנו.
נתניהו: "ארה"ב לא הפתיעה אותנו, זו תחנה בדרך להשגת היעדים"
(צילום: לע"מ)
לשיר או לא לשיר, זו השאלה
בסיום ברכת המזון נמצא מקבץ פסוקים העוסקים באמונה המקראית בשכר ועונש, ומבטיחים, בניגוד לעמדת רבי חייא, שצדיקים לא יסבלו מרעב. ברוב הבתים נהוג לשיר בניגון עולץ את פסוקי הסיום של הברכה. הפסוק הברור והקשה מכולם הוא "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם" (תהילים ל"ז, כ"ה). אני זוכרת אורחת שביקרה בבית הוריי ואמרה בסיום הברכה: "הייתי נערה בשואה ועכשיו זקנתי, וראיתי צדיקים נעזבים... אצלי בבית לא שרים את הפסוקים האלה". בהמשך גיליתי משפחות רבות שמקפידות לומר פסוקים אלה בלחש, מתוך הכרה שהם מייצרים תודעה דתית שקרית ופוגענית. לחישת הפסוקים היא התרסה כנגד אלוהים וכנגד המנהיגות הארצית שחיה בשלום עם העוני.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןובחזרה לניצחון המוחלט
אין לי, ולצערי אין לכל שוחרות ושוחרי השלום, דרך לשים סוף למלחמות. יצר ההרס של האנושות, כקבוצה, כנראה גדול מיצר הקיום שלה. השאלה היא איך אנחנו, שלא מנהלות את העולם ולא בוחרות במלחמות, נשמור על האנושיות שלנו במלחמות ובהפוגה שביניהן.
אני מבטיחה לעצמי להוסיף למחות ולקרוא לאנשים ולנשים לא לשאת נשק ולשמור מכל משמר על מצוות "לא תרצח". אני אוסיף להיות עם הנרדפים ולתמוך בהם בשתי ידיי החלשות, ואוסיף לתת אהבה ולקבל אהבה.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
