לנו אין עיקרי אמונה
כבר כמה שנים שאני מלמדת קורס "מבוא לתורה שבעל פה" לסטודנטים לכמורה שמגיעים לשנת לימודים בכנסיית הדורמיציון בירושלים, סמוך למקום שבו הטיח קנאי דתי נזירה לקרקע וקינח את מעשיו בבעיטות (יונה שרייבר הוא שמו של הנאשם במעשה).
בעקבות המלחמה הבלתי-נגמרת, עברו רוב הסטודנטים לרומא והשנה הקורס התקיים בזום. בפתיחת הקורס שאל אותי סטודנט קתולי: "מה הדּוֹגְמָה (עיקרי האמונה) של חז"ל?" השבתי אינסטינקטיבית: "המחלוקת", והתמלאתי תחושות גאווה והכרת תודה. המחלוקת היא הרעיון היחיד שמקובל על כל חכמי התורה שבעל פה, והוא מקבל ביטוי החל מהמשנה הפותחת של מסכת ברכות ועד לסיום מסכת עוקצין.
חכמי המשנה מקפידים לא להביא את המחלוקות לידי הכרעה אלא להותירן במקומן, בהזמנה להמשך הדיון והוויכוח בדורות הבאים. אני מרגישה מבורכת בהיותי נצר לעם שטיפח את תרבות המחלוקת ובכך תרם לתרבות העולמית כמה מגדולי ההוגים והיוצרים. אני גאה בבחירה של החכמים לא לייצר דּוֹגְמָה.
בתקופות מאוחרות היו חכמים שניסו לייצר ליהדות עיקרי אמונה, והמפורסם שבהם הוא הרמב"ם, שניסח את יסודות האמונה בהקדמתו ל"פרק חֵלֶק" בתלמוד. אלא שמיד קמו מתנגדים לעיקר זה או אחר שניסח ואף לעצם היומרה לנסח עיקרי אמונה. אנחנו שייכות לדת של מחלוקת שלא יודעת גבולות.
קיומה של מדינה שאין בה הפרדת דת ממדינה מסכנת את תרבות המחלוקת, שכן בפעם הראשונה בתולדות היהדות הרבנית (היהדות שמאז ימי המשנה) יש אנשים עם כוח ומוטיבציה לכפות את רצונם על הקהילה. הכוח שניתן לרבנות הראשית לישראל, כמו גם לפוליטיקאים דתיים, חותר תחת יסוד היסודות של היהדות, ואת המחיר אנחנו והתרבות משלמות.
לחלוק על אלוהים
תאוות המחלוקת היהודית אינה יודעת שובע וחכמי התלמוד לא נמנעו מלתאר מחלוקות גם עם אלוהים. בתיאור ציורי אחד אלוהים יושב ב"מתיבתא דרקיע", הישיבה של הרקיע, וחולק עם חברי הישיבה בסוגיה של נגעי צרעת. נחשו מה? אלוהים נמצא בדעת יחיד ולכן בסכנה שעמדתו לא תתקבל. בתמונה אחרת אלוהים מבקש להתערב במחלוקת בנושא טומאת כלים (סוגיית "תנורו של עכנאי") ורבי יהושע, בעזרת טענה למדנית, זורק אותו מבית המדרש. החכמים מאמינים באלוהים אבל מכירים אותו טוב מדי. הם יודעים כמה הוא קפריזי, כמה הוא נוח לכעוס, ועל כן הם לא מוכנים להמשיך את התרבות הנבואית. הם מסרבים לקבל קולות שמיימיים ולא נותנים לאלוהים זכות וטו. בימים מפויסים במיוחד, הם נותנים לו זכות הצבעה. תרבות המחלוקת היא כפירה בזכות של אלוהים להתערב בעניינינו.
הניחו לו, זה אלוהים עני
סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם, / עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם, / כִּי תָבֹאוּ מָחָר עַל-שְׂכַרְכֶם וּדְפַקְתֶּם עַל-דְּלָתָי – / אֶפְתְּחָה לָכֶם, בֹּאוּ וּרְאוּ: יָרַדְתִּי מִנְּכָסָי!
את העדות המצמררת הזו "מפיו של אלוהים" כתב חיים נחמן ביאליק בשנת 1903, כחלק מהדו"ח השירי "בעיר ההרגה" שפורסם בעקבות פרעות קישינב.
שלוש שנים מאוחר יותר נולד המשורר אברהם חלפי, שעלה עם משפחתו לארץ ישראל והמשיך את דרשתו של ביאליק: לִפְנוֹת כָּל בֹּקֶר הוּא יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם / וְיוֹשֵׁב עַל אֶבֶן אֵצֶל חַלּוֹנִי. / הָבוּ לוֹ פַּת לֶחֶם, הַגְמִיאוּהוּ מָיִם, / וְהָנִיחוּ לוֹ: זֶה אֱלֹהִים עָנִי. (מתוך "לאל האלמוני").
בראשית שנות ה-80 למדתי בתיכון הדתי לבנות "חורב" ועדיין לא ידעתי ששנות המאבק הרוחני שלי החלו, ובוודאי שלא ידעתי איזה חלק משמעותי יהיה לשירה ולתלמוד (שאותו אסרו עלינו, הבנות, ללמוד) ביצירת הפצעים הרוחניים שלי ובחבישתם.
באחד הימים, בשיטוט חסר תכלית בספרייה, נתקלתי בשירי יהודה עמיחי והמילים הלמו בי: אֲנִי, שֶׁמֻּכְרָח לִפְתּוֹר חִידוֹת בְּעַל כָּרְחִי / יוֹדֵעַ כִּי אִלְמָלֵא הָאֵל מָלֵא רַחֲמִים / הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם / וְלֹא רַק בּוֹ. (מתוך "אל מלא רחמים"). קראתי שוב ושוב את הדרשה של עמיחי והלב שלי, שגם הוא נע תדיר בין יצירת חידות לפתרונן, הבין את מה שהשכל יגלה שנים אחר כך: הרגע איבדתי את אלוהים ומצאתי אותו מחדש.
לפרק ולבנות את אלוהים
הקינות על אלוהים העני של ביאליק וחלפי, והאלוהים הנרקיסיסטי של עמיחי, היו יכולות להיכתב בזכות המורשת התלמודית של מחלוקת שמגיעה עד כיסא הכבוד, עד אלוהי היהודים שנוכחותו נעה בין אילמות לאלימות.
הנה דוגמה מראשית דרכה של ההתרסה היהודית – דרשה של רבי יהושע בן לוי, חכם ארץ-ישראלי בן המאה השלישית לספירה (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פט עמוד א):
בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: משה, אין שלום בעירך? אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אמר לו: היה לך לעזרני. מיד אמר לו (במדבר י"ד, י"ז): "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ".
הדרשה הזו שייכת לקבוצת דרשות המתמקדות בפגישה הארוכה (אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה) בין משה לאלוהים במתן תורה. על פי הדרשה, בשעה שמשה מגיע כדי לקבל את התורה אלוהים עדיין לא סיים לכתוב אותה. זה קצת מעליב: משה מגיע לאירוע החשוב ביותר בתולדותיו ובתולדות העם, ואלוהים מתמהמה?!
פחד אלוהים, האלוהים הזה
משה, שפוגש את אלוהים בחדר העבודה שלו, בשעה שהוא מצייר את הכתרים מעל אותיות התורה (מי שלא מכירה את צורת הכתיבה המקושטת של אותיות התורה יכולה ללכת לבית הכנסת ולבקש לפתוח את ספר התורה שבארון הקודש), ובעודו המום מכך שאלוהים לא סיים את מלאכתו בזמן, הוא זוכה לנזיפה מפתיעה: "משה, אין שלום בעירך?"
אני אוהבת את השאלה המצחיקה הזו (בעבר כשילדיי היו נכנסים הביתה בלי לומר שלום, הייתי משתמשת בניסוח האלוהי כתגובה לשתיקת המתבגרים), אבל משה מופתע: היי, אני רק עבד ואתה אל-עליון, אין בינינו סמול-טוק. הוא מגיב בהתגוננות. "היה לך לעזרני", אומר לו אלוהים. וואו, עכשיו מובן מדוע אלוהים לא סיים לכתוב את התורה לפני הגעת משה.
קבלת הפנים בחדר העבודה האלוהי, ולא בסלון, הייתה דרכו של אלוהים לסמן למשה שהוא לא מהזן של האלים שעובדים לבד. הוא זקוק לעזרה. משה מתעשת, ממהר להיכנס מתחת לאלונקה ושולף פסוק (מהפסוקים שאלוהים מקשט): "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ". על פי המחזה הכתוב, שעדיין נמצא בידי אלוהים, משה עתיד לומר את המילים האלה אחרי שבני ישראל יחטאו בחטא המרגלים והוא ינסה לשכנע את אלוהים לא להשמידם: "וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר, וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע..."
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןאם תשמיד את עמך, הגויים יאמרו שאין לך כוח להציל אותם – כך משדל משה את אלוהים לשמור על עמו. במחזה הסוריאליסטי של חז"ל, אלוהים כותב למשה מילים שאותן יאמר לו כאשר אלוהים ירגיש שהוא זקוק לתוספת כוח (כלומר, לאיפוק).
דבר אחד ברור
המשימה המונותאיסטית אינה קלה. אלוהים האחד והיחיד צריך להציע פשר לכל החוויות האנושיות, הטובות והרעות. קשה כפליים להיות האל היחיד של העם היהודי, שההיסטוריה שלו רצופת אסונות. חז"ל לא מתכוונים לעגל לאלוהים פינות רוחניות ומציגים אותו בהתאם לחוויית הקיום היהודי, כאלוהים שסובל מתנודות קיצוניות במצב הרוח וזקוק לעזרה אנושית כדי לשמור על אלוהיותו. שיהיה לנו בהצלחה.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
