ב-1990 נסע גיום ריבו - צלם צרפתי לא יהודי, יחד עם משלחת עיתונאים למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. בהתחלה ריבו לא קלט את ההשפעות וההשלכות המטלטלות של הביקור במחנה המוות על חייו. למחרת, הוא חזר למולדתו והלך למערכת. "הביקור ארך יום אחד בלבד, זאת הייתה קפיצה קטנה", סיפר ריבו (54), כשנפגשנו במהלך פסטיבל ברלין האחרון. "בבוקר שלמחרת, במהלך פגישה במערכת, מישהו שאל אותי: 'איך היה הביקור באושוויץ?' השאלה הזו כל כך בלבלה אותי ולא ידעתי מה לענות. באותו הרגע הבנתי שאני חייב להתמקד בנושא ולחזור לאושוויץ. שהיתי שם שבועיים, במטרה לצלם את המקום".
מאז אותו ביקור מכונן באושוויץ, השואה מאוד מעסיקה אותך - הוצאת ספרים, הצגת תערוכות ויצרת סרטים תיעודיים בנושא, למה בעצם?
"השואה מעלה בי אינספור שאלות. מאז הפעם הראשונה שביקרתי באושוויץ הרגשתי שאני לא מסוגל להבין את מה שאירע במקום. הייתי זקוק לכל העזרה, התמיכה והידע שרק יכולתי לדלות מאקדמאים והיסטוריונים ומהמסמכים - אך כמובן ששרטוט דיוקן מהחנה בלבד לא היה מספיק. זו הסיבה שהחלטתי, בהמשך, להפוך ליוצר קולנוע ולעסוק בנושא".
מסתבר שלריבו יש קשר אישי-משפחתי לשואה ולהצלת יהודים. "סבתי, פולט מורישון, סיפרה לי שהיא הסתירה ילדים יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, במקום מגוריה - חווה בלה פיט שארלוט, כפר קטן בדרום צרפת. כ-150 קילומטרים מהעיר בורדו", חושף ריבו. "מפני שסבתי לקתה באלצהיימר בזמנו, לא האמנתי לגמרי לדבריה. אחרי שסבתא מתה, החלטתי לחזור לכפר שבו היא גדלה, ושם שוחחתי עם אחיה. הוא הראה לי מחברת שהייתה שייכת לילדה יהודייה קטנה בשם סוזי. כך גיליתי על הסיפור, אותו למעשה סבתא סיפרה לי בשעתו.
"ב-1943, בזמן הכיבוש הנאצי, סבתא שלי פתחה את החווה לילדים מבורדו. לא כולם היו יהודים. אבל את אלו שכן היו, סבתא כמובן הייתה צריכה להסתיר והייתה מנועה מלדבר עליהם. למרבה הצער ב-1942, סוזי הקטנה, אחותה אליז וילדים יהודים אחרים שסבתא הסתירה נלקחו לאושוויץ, שם הם נרצחו בתאי הגזים. הסיפור של סבתא התברר כסיפור אמת. אני מאוד גאה בה על מה שעשתה".
הריאיון עם ריבו נערך בבניין בבירה הגרמנית, סמוך לאתר שבו שכן בית מעצר חשאי של הגיסטפו, שבו עינו את הנחקרים. וכמה רחובות מהמקום שבו עמד המשרד הראשי לביטחון הרייך, שמטרתו הייתה להילחם לא רק ביהודים, אלא בשאר אויבי הרייך השלישי. ובעודו מדבר בגאווה על סבתו, ריבו שולף תמונה ומראה לי אותה: "זו סוזי והנה אחותה, אליז, שהייתה בת תשע כשהן נרצחו באושוויץ".
כשריבו מחזיק בתמונה, קשה שלא להתרגש ולהצטמרר. "ואז החלטתי לעשות עליהן סרט תיעודי 'המחברת של סוזי'. זה היה הסרט הראשון שיצרתי, והוא עסק כאמור בסיפור שיש לי זיקה אישית אליו. אני נמצא כאן היום, בפסטיבל ברלין, בזכות סבתא, בזכות כך שמצאתי את התמונה הזו בקופסה, שסבתא שמרה".
לסבתא שלך מגיע להיות חסידת אומות העולם. ניסית להשיג לה את המעמד הזה?
"כשביליתי חמש שנים באוקראינה, בזמן שעבדתי על אחד מהסרטים שלי, פגשתי חסיד אומות העולם, שזכה במדליה ועליה חקוק המשפט 'כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו'. אבל בחיים לא הייתי מנסה להשיג לסבתי מעמד של חסידת אומות עולם - אם כי אני יודע שזה היה אפשרי. למה לא? מפני שברור לי שמדובר בתהליך מסובך מאוד. יחד עם זאת, כפי שאמרתי, אני אסיר תודה מאוד על מה שסבתא עשתה וגאה בה מאוד".
פסטיבל ברלין ה-75, ציין 100 שנה להולדתו של הבמאי-יהודי קלוד לנצמן, שנפטר ב-2018 בגיל 92. כן ציין הפסטיבל 40 שנה ל"שואה", יצירת המופת של לנצמן מ-1985. הבמאי היהודי יצר אחרי 12 שנות עבודה, סרט מונומנטלי באורך 9 שעות על השואה. הסרט כלל ראיונות וצילומים בלבד של האתרים שבהם התחוללה השואה. כמו כן, לנצמן הביא בפרטי פרטים את הטכנוקרטיה שהובילה להשמדת יהודי אירופה, מבלי שהשתמש בחומרי ארכיון. "שואה" הגדיר מחדש את ייצוג השואה בקולנוע. ארגון אונסק"ו הכריז עליו בצדק כנכס מורשת עולמית.
למחווה ללנצמן, הגיע ריבו עם סרט תיעודי חדש "לא היה לי כלום" (All I Had Was Nothingness), שעוסק בהפקה וביצירה של "שואה". ריבו אף תרם קולו לקריינות. בהקרנת הבכורה של "לא היה לי כלום", נכחו שרת התרבות הגרמנית קלאודיה רות וגם דומיניק, בתו של לנצמן. "כאשר יוצר נבחר להקרין את סרטו בפסטיבל ברלין, מדובר ברגע חשוב בקריירה של כל יוצר - אבל להקרין את הסרט הזה ספציפית בברלין, היה חשוב במיוחד", אמר ריבו, כשנפגשנו למחרת הבכורה. "שרת התרבות הגרמניה ישבה לידי בהקרנה והיא התרגשה מאוד. לגרמנים בהחלט יש אחריות מיוחדת לשמר את זיכרון השואה".
"לא היה לי כלום" יוצג בשבוע הבא, בפסטיבל הקולנוע היהודי 2025, שייערך בסינמטק ירושלים. כמו כן, הוא יגיע לסינמטק תל-אביב בסוף דצמבר, במסגרת מחווה ללנצמן, שמתקיימת לציון 100 שנים להולדתו ו-40 שנה ל"שואה".
ריבו החליט לביים את "לא היה לי כלום", אחרי שקרא לפני שנים אחדות את "הארנב מפטגוניה", ספרו האוטוביוגרפי של לנצמן. עבור ריבו מדובר היה ב"התגלות". ריבו יצא למסע בעקבות "שואה". בזכות אתר האינטרנט של מוזיאון השואה בוושינגטון הוא נחשף לכל החומרים שצילם לנצמן ולא עשה בהם שימוש - וכך הוא צלל לתוך 220 שעות של חומר גלם. "ישבתי בבית מספר חודשים, כשמשהו קפץ לי לראש, סימנתי את זה. ידעתי לאן אני הולך עם הסרט, אבל אפילו בסוף התהליך לא הייתי בטוח שזה יעבוד".
סצנה אחת במיוחד היא זאת שגרמה לריבו לייצור את הסרט - זאת שבה לנצמן ראיין את יצחק (אנטק) צוקרמן, אחד ממנהיגי גטו ורשה. צוקרמן התעקש שעשיית סרט על השואה היא למעשה משימה בלתי אפשרית, משום שהיא מגדירה את שורדי השואה כגיבורים ומתעלמת מכל שאר המיליונים חסרי הפנים והשמות שלא הצליחו לשרוד ומתו, ובכך היא כמו נוטלת חלק ברציחתם. "אם היית יכול ללקק את הלב שלי, היית מת מהרעלה", אמר צוקרמן ללנצמן, והאחרון קרס אל בין זרועותיו של צוקרמן והניח את ראשו על חזהו.
"הסרט 'שואה' הוא חקירה", סבור ריבו. "הוא מאלץ אותנו לשאול שאלות. אנחנו לא אמורים לבכות במהלך הצפייה. מעולם לא בכיתי כשצפיתי בו. הייתי המום ונפעם, אבל זה לא סרט שנועד לדמעות".
שמו של הסרט התיעודי של ריבו לקוח ממשפט שאמר לנצמן. "כשקלוד יצר את הסרט 'שואה' הוא אמר: 'רציתי לצלם אך לא היה לי אלא כלום'. האתגר שעמד בפניו היה שרוב המחנות נמחקו. אין שם כלום, מלבד חורבות וגדרות תיל. ואי אפשר להבין מה קרה במחנות, רק מללכת למקומות, בהם עמדו פעם. הקושי הזה דחף אותו ליצור יצירת מופת אל מול הריק, בזכות הזיכרונות של מרואייניו. קלוד ניסה לעורר את זיכרונותיהם של העדים, על ידי כך שגרמו להם לשחזר אירועים מהעבר, כמו למשל עם הספר אברהם בומבה, שנאלץ לגזוז את שיערן של הנשים לפני שנכנסו לתאי הגזים, או עם נהג הרכבת שהסיע את היהודים למחנות".
במהלך הקריירה שלך כצלם וכבמאי זכית לפגוש את לנצמן?
"מעולם לא פגשתי אותו. הכרתי אותו דרך הסרטים שלו. הודות לעשיית סרטי 'לא היה לי כלום' זכיתי להכיר את קלוד, כפי שלא הכרתי אותו לפני כן. בסרט שלי אנחנו מדברים על קלוד לנצמן לפני שהוא יצר את יצירת המופת 'שואה'. הודות לחומרי הגלם שהצלחתי להשיג, זכיתי להכיר אותו כאדם שהיה לפני 1985, לפני שהפך לקלוד לנצמן הדגול מהסרט 'שואה'. יותר מזה, לא יצרתי סרט ביוגרפי אודות קלוד לנצמן. כל מה שרציתי היה להציג אותו כיוצר בהתהוות. התעניינתי גם בדרך העבודה של לנצמן. למשל היה מרתק לראות אותו מסתובב בלי חולצה בחדר המלון שלו, כשהוא שם מיקרופון נסתר כדי להקליט נאצים וללכוד אותם".
לאחר 7 באוקטובר, בישראל ומחוצה לה, מרבים להשתמש במילה ״שואה״, "רצח עם" ו״נאצים״. מה דעתך על השימוש כיום במונחים האלה?
"אני לא חושב שיש ולו שמץ של חשיבות לדעתי האישית בנושא. אני רק יוצר קולנוע. כמובן שיש לי דעות משלי, אבל הן אינן העיקר. יש בצרפת אמרה שאומרת שאם משווים יותר מידי בין דברים, בסוף שוגים. כלומר אם מנסים להשוות בין מאורעות העבר להווה מאבדים את היכולת להתבונן באירועים כשהם קורים - וזה, לדעתי, מה שחובה להיזהר מפניו. עלינו להישמר פן נאבד את עצמנו בתוך ההשוואות".
קשה שלא לעשות השוואות, במיוחד לאור עליית האנטישמיות באירופה.
"שוב, אני לא חושב שאני האדם הנכון לדבר באופן כללי על הסוגייה היהודית. אני אינני יהודי או ישראלי. אבל בצרפת, בה אני גר, אני יכול לומר שיש דברים שמפחידים אותי מאוד: דברים ומילים שאני שומע שמהדהדים את זוועות העבר. כיום עם הרשתות החברתיות ועם העלייה של הימין הקיצוני המצב הופך מדאיג מאוד. יש סיבה לדאגה".
