בזמן שיחסי חרדים-חילונים בישראל נמצאים בנקודת רתיחה, בחלקה אחת קטנה צומחת ערוגה לא צפויה, כמעט סוריאליסטית, של שירה נשית חרדית, שמאמינה ביצירה, בדמיון, באמנות ובפריצת גבולות – ומחוברת למציאות הישראלית. "סצנת השירה החרדית בכלל היא חידוש", אומרת ד"ר נעה לאה כהן, המנהלת והאוצרת של גלריית "המקלט" ומרצה לאמנות יהודית עכשווית, "השירה החרדית הנשית היא חידוש גדול אף יותר, והיא נבדלת מזו הגברית".
מי שנותן בין השאר במה לשירת הנשים החרדיות הוא כתב עת לשירה יהודית נשית שייסדה ד"ר כהן בשם "קול. שירה. אישה". "אצרתי תערוכה של קומיקס גברי ונשי וזיהיתי שאצל הגברים, הסמכות היחידה שמובילה את היצירה היא זו התורנית. הדמויות נלחמות כנגד אויב חיצוני: חילונים, גויים והפופולרי ביותר – נאצים", היא נזכרת. "נשים יודעות לספר סיפור עגול יותר, חושפני ואישי. יש להן, מתברר, את היכולת לתת מבט אל תוך עצמן, ולייצר אינטרוספקציה אמיצה וכנה הכוללת אפילו הומור עצמי".
4 צפייה בגלריה
אחת מהיצירות של האמנית חוה ארלנגר בגיליון כתב העת – "A Star Shell Stride"
(צילום: מתוך הגיליון "קול. שירה. איבה")
קולות / שולמית אורבך
הָרוּחַ שׁוֹרֶקֶת כָּל עֶרֶב
כְּמוֹ בֶּכִי חָנוּק
כְּמוֹ יְבָבָה שֶׁנִּשְׂרֶכֶת עַל הָאָרֶץ
וְאֵין לָהּ מְאַסֵּף
רַעַשׁ מְטוֹסֵי הַקְּרָב
בְּדַרְכָּם לְהַטִּיל בָּנוּ פְּדוּת
קוֹרֵעַ אֶת קְרוּם הַבֹּקֶר
מִשַּׁלְוָתוֹ שֶׁאֵינֶנָּה
אֲנִי שׁוֹמַעַת בּוּם בִּטְרִיקַת הַדֶּלֶת
בּוּם בְּאִוְשַׁת הַוִּילוֹן
בּוּם בַּחֲלוֹם שֶׁהִתְנַפֵּץ עַל הַקַּרְקַע
בּוּםבּוּםבּוּם יֵרוּט
מִתְכּוֹפֶפֶת
שֶׁלֹּא יִפְּלוּ עָלַי הַשָּׁמַיִם
הגיליון האחרון עד כה עסק ב"איבה". הוא סגר טרילוגיה של גיליונות המתקשרים לתקופה, לאחר שהקודמים עסקו במלחמה ובנחמה. "אני רואה בו סיסמוגרף, סוג של סמן היסטורי המצייר את פני התקופה. אחרי שבעה באוקטובר ופרוץ המלחמה חשבנו, קיווינו, שיהיה לכך סוף ותבוא נחמה – אבל אז גילינו שאנחנו באיבה", מסבירה כהן. השנאה והעוינות מופנות אלינו בעיקר מבחוץ, בדמות גל האנטישמיות, אבל המשוררות מרחיבות את העיסוק גם למתחולל בתוכנו.
את האמניות החרדיות לא תמצאו ב"מכתב האמנים", העצומה שקראה ל"עצירת הזוועה בעזה", והן גם לא ממש ששות לטבול את ידן בהתכתשות הפוליטית. עם זאת, הן מבקשות להצהיר שהן חיות את המתרחש, ובאמצעות האמנות להביט במציאות בעיניים פקוחות.
בעיצומו של יום הכיפורים התרחש פיגוע מחוץ לבית כנסת במנצ'סטר שגבה את חיי שני מתפללים. התמונות הקשות החזירו את עורכות כתב העת לפיגוע באנגליה בשנת 2017, שמונצח בגיליון באמצעות אחת מיצירותיה של אמנית הנושא הדתייה חוה ארלנגר, גם כן ממנצ'סטר.
דו־קרב / אוולין ריזה
סָבָתִי נוֹלְדָה בִּלְבוֹב,
הָיְתָה תְּקוּפָה בְּוִינָה,
וּבָרְחָה מִוַּרְשָׁה
עֶרֶב הַמִּלְחָמָה.
הִיא הִסְתַּתְּרָה בִּכְפָרִים בְּצָרְפַת,
וְעָבְדָה בְּחַוָּה תְּמוּרַת אֹכֶל וְלִינָה,
לְאַחַר שֶׁהֶעֱבִירָה אֶת שְׁתֵּי בְּנוֹתֶיהָ לִשְׁוַיְץ.
יוֹם אֶחָד, אִשְׁתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַחַוָּה שָׁאֲלָה אוֹתָהּ:
תַּגִּידִי, גְּבֶרֶת רְגִינָה, אַתְּ, שֶׁנָּסַעְתְּ הַרְבֵּה בָּעוֹלָם,
כְּבָר רָאִית יְהוּדִי?
אם כתב עת שנותן במה לשירה נשית חרדית הוא שינוי מרענן, נדמה שאמנית הנושא היא בכלל חידוש. ארלנגר היא נהגת אמבולנס מתנדבת שלמדה אמנות. באמצעות יצירותיה היא חוקרת את היחסים בין טראומה – בעיקר השואה היהודית – לתצורה חומרית. העבודות שלה המופיעות לאורך דפי הגיליון עזות מבע, מטלטלות, כולל תצורות ומבעים שונים ומצמררים של הטלאי היהודי הצהוב, ברגים מגואלים בדם, ואישה בצבעי כחול ולבן ששפתיה פתוחות באופן גרוטסקי וסנטרה משוח במשיחות מכחול אדומות.
אחד מהשערים בגיליון נושא את השם "בנאליות". אם למי מהקוראים עולה אסוציאציה עם שם ספרה של חנה ארנדט, עם הביטוי "הבנאליות של הרוע", הוא לא בהכרח טועה. "התרגלנו להיות שנואים", אומרת כהן, "זו כמעט בירוקרטיה בנאלית".
ד"ר נעה לאה כהן, המנהלת והאוצרת של גלריית המקלטבאדיבות המצולמתעורכת האסופה, ד"ר דבורה וגנר, אומרת: "נאמר כי 'הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב'. הלכה אינה סובלת שינוי, וכך גם שנאתו של עשיו, סמל היריבות בין ישראל לעמים, אינה סובלת שינוי. היא קבועה יציבה. איבה, שנאה, עוינות, משטמה, זדון, רוע".
היא מוסיפה לשאול באומץ: "אבל מה יש בנו היהודים שמציב את כל אלה? מה קורה ליהודי שמזהה את בבואתו במראת המציאות? והלא מראה כזאת הוצבה בפנינו שוב ושוב לאורך ההיסטוריה וגם בימינו. אשמת שורדים מתערבת בפחד קמאי. כמה פעמים שאלנו את עצמנו אם אשמים אנחנו?"
דבר הלכה בידוע / עפרה ברלב
כֵּן, אָחִי הַתְּאוֹם
כְּלֵי הַדָּם שֶׁלְּךָ רוֹחֲשִׁים
שִׂנְאָה
אֵלַי
זְבוּבֵי מִלְחָמָה
תְּהוֹם פְּרוּשָׂה לְרַגְלֵינוּ
כֵּן, בַּעַל זְבוּב
כְּלֵי הַדָּם בְּגוּפְךָ
מְשַׁנְּעים שִׂנְאָה אֲדֻמָּה
אֲיֻמָּה
אֵלַי
כֵּן, אֱדוֹמִי
מֵאָז הַנָּזִיד שֶׁבָּלַעְתָּ וְטָרַפְתָּ
נִטְרְפוּ קְלָפֵינוּ
וְנָפוֹצוּ לְאַרְבַּע כַּנְפוֹת
כתב העת של ד"ר כהן, ד"ר וגנר וחברות נוספות, המשיק את גיליונו ה-14, אינו מובן מאליו. היחסים בין עולם האמנות ובין היהדות מעולם לא היו פשוטים, מזכירה כהן. "לאורך ההיסטוריה הלכו האמנות והדת יד ביד, והיא שירתה מטרות דתיות. מה הפלא שאצל יהודים רבים סימלה האמנות את גורלם הטרגי – את הדת העוינת שתיעבו ואת השליט שאת עולו סבלו?"
הגלות והרדיפות האינסופיות גם לא ממש הותירו פנאי מנטלי, מרחב פיזי ויציב ליצירה שמתעלה מעל לעיסוק בהישרדות היומיומית. גם אם יהודי, או נדיר יותר יהודייה, היו מצליחים לשכלל את כישורי האמנות שהם ניחנו בהם, איזו גילדה היתה מקבלת אותם לחיקה? איזו אקדמיה הייתה מוכנה לאמץ אותם לשורותיה?
מאות השנים האחרונות יצרו תמורות בשדה האמנות היהודי. האוניברסיטאות נפתחו למיעוטים, המהפכות ההומניסטיות והליברליות הרימו ראש, הדת גורשה מהאמנות ורוח האדם כבשה את השדה היצירתי. אולם הדיסוננס האמנותי-יהודי לא נפתר: האם יכול או אפילו רשאי היהודי הדתי לשוטט בשדה האמנות?
תיעוד מתקיפת תשתיות טרור של חמאס. המלחמה נוכחת באסופה
(צילום: דובר צה"ל)
כהן מודה שהתשובה מורכבת. בסופו של דבר, ההלכה מעל הכול. בעיני האמניות האורתודוקסיות, לא "הכול מותר" באמנות, כמו שנהוג לחשוב. דברים כמו קעקועים, דם, גופות ועירום נשארים מחוץ לתחום. גם השבת היא משתנה חשוב: "רוב תקציבי משרד התרבות מופנים למוזיאונים וגלריות שפתוחים בשבת. אמניות ואמנים חרדים, למשל, לא בהכרח מעוניינים שיצירותיהם יופיעו שם בשבת. לכן נבצר מהם להציג שם".
ההגבלות האלה לא מצמצמות את המרחבים החופשיים של האמנות?
"היעדר של מסננים ועידון הובילו אותנו למקום שבו אנו נאלצים לספוג את כל מה שאמן פולט. אין סולם ערכים, אין רף תחתון. דווקא אמנות שכפופה לרוח ולאידיאה מסוגלת לייצר יצירה משובחת יותר, עמוקה יותר. האמן מחויב לצלול אל הרבדים העמוקים ביותר בנפשו ולא להתיז החוצה את כל מה שחולף באופן רגעי בראשו".
שלושה שמות גדולים מהתרבות הישראלית, איקא ישראלי, מרדכי "פופיק" ארנון ואורי זוהר, ייסדו בתחילת שנות ה-2000 את "המקלט" – גלריה חברתית לאמנות יהודית עכשווית בשכונת מקור ברוך בירושלים. האוצרת הייתה פנינה פרנק, ולפני שבע שנים "הוריש" פופיק ארנון עוד בחייו את ניהול הגלריה לד"ר כהן. ההיענות הפתיעה את המנהלת: "אני מקבלת מדי שבוע פנייה של שלשה–ארבעה אמנים ואמניות חרדים שאין להם היכן להציג את יצירותיהם, אנחנו לא עומדים בקצב".
טלית שכולה / חוה אייזן
לזכרם של תכלת, קשת, יניב ויסמין זוהר
רוּץ אֲרִיאֵל אֱלֵי זֹהַר שׁוֹחֵר לְבָקְרוֹ שֶׁל הַיּוֹם
נִבְזָק בִּטְלָלִים עַל הָאַסְפַלְט, לוֹהֵט בְּאוֹרוֹת גֵּיהִנּוֹם
כְּבָר קֶשֶׁת לוֹפֶתֶת עָנָן
בְּאֹדֶם גּוֹנָהּ שֶׁל זְרִיחָה
וְנַחַל בְּעֹז לֹא מֻרְכָּן
לוֹגֵם אַשְׁדּוֹת זְלוֹג מִשְׁפָּחָה
דֹּפֶק לִבּוֹ בּוֹ נָדַם, פְּרִי הַגַּן לֹא יָנִיב עוֹד מַתָּת
אֹפֶק אִבּוֹ שֶׁנִּגְדַּם, אֲבִי שֵׁבֶט בְּטֶבַח שַׁבָּת
בְּאֵשׁ מְרַצֶּדֶת צְלָלִים עַל תְּמוּנָה
צוֹרֶבֶת בְּדֶמַע מַזְכֶּרֶת שְׁמָמָה
נִטְרַף הַיַּסְמִין בִּטְלָפָיו שֶׁל מַשְׁחִית מְרַקֵּד
כּוֹתַרְתּוֹ מִתְמוֹלֶלֶת בְּדָם לִמְשִׁסָּה
שְׁבָרָיו נִשְׁזָרִים עִם הָרוּחַ, קָמִים מִמּוֹקֵד
כְּמוֹ רוֹמְזִים עַל תִּקְוָה לְאָבֵל בִּמְנוּסָה
מֵאֶרֶץ מִצְעָר, מִן מְצָר שֶׁנּוֹחֶלֶת
מִשְּׁאוֹל, מִטַּלִית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת
מְעֲשַׁן תִּמְּרוֹת וְהַתֹּפֶת,
קְשׁוֹר לְךָ נֶצַח טוֹטֶפֶת
רוּץ אֲרִיאֵל אֱלֵי טֹהַר, לִפְתֹּחַ בָּקְרוֹ שֶׁל
הַיּוֹם
נִכְרָךְ בִּתְפִלִּין עַל הַזְּרוֹעַ, לוֹהֵט עוֹד
מִשְּׁנוֹת גֵּיהִנּוֹם
4 צפייה בגלריה
בני משפחת זוהר. כולם נרצחו בטבח 7 באוקטובר, מלבד הבן אריאל ששרד
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
הגלריה מקיימת תערוכות צילום וקומיקס, ערבי שירה, אירועי ספרות, תחרויות שירה חרדיות בסגנון תכוניות ריאליטי, שיחות אישיות עם אנשי רוח, הצגות, סרטים והרצאות.
השירים בכתב העת מועברים במימון מלא של הגלריה לכותבות, מלחינות, זמרות ושחקניות, כמו למשל המוזיקאית החוזרת בתשובה שרון רוטר, ואלו ממחיזות את השירים ומופיעות איתם על במה, בפני קהל נשי בלבד. עם הזמן החל כתב העת לאגד גם אמניות ממגזרים אחרים, כשזהות הנשית היא המאחדת.
המשוררות הללו רק צריכות הכרה, לא מעבר לזה. הנה, מבקשות העורכות, קראו בבקשה את השירים של חוה אייזן, צעירה חרדית ששמה עוד לא התפרסם ברבים, ובין השאר חתומה על שיר מצמרר לזכר בני משפחת זוהר שנרצחו בטבח שמחת תורה לפני שנתיים. "אנחנו מוכנות להמר שהיא אלתרמן הבא. לא פחות", הן אומרות.
