אלברכט ויינברג, ששרד מספר מחנות ריכוז והשמדה נאציים ואיבד את רוב משפחתו בשואה, הלך אמש (יום ג') לעולמו בגיל 101. כך מסרו הרשויות באזור מגוריו בגרמניה.
ויינברג נפטר בעיר לֵר שבצפון-מערב גרמניה, כחודשיים לאחר שחגג את יום הולדתו ה-101 ולאחר הקרנת בכורת סרט על חייו, “Es ist immer in meinem Kopf” ("זה תמיד בראש שלי"), שנערכה בנוכחות מאות אורחים, כך נמסר בהודעת העירייה.
לאחר השואה עזב ויינברג את גרמניה ועבר לארצות הברית, אך לפני כמה שנים חזר לגרמניה. "מאז שחזר מניו יורק למולדתו בפריזיה המזרחית לפני 14 שנה, אלברכט סיפר ללא לאות ובאנרגיה מדהימה על חוויותיו הנוראיות בתקופת הנאצים, והזהיר שוב ושוב מפני השכחה", אמר ראש העיר קלאוס-פטר הורסט.
ויינברג, שנולד ברהאודרפהן, ליד לר, ב-7 במרץ 1925, שרד את מחנה ההשמדה אושוויץ, מחנה דורה-מיטלבאו (שבו אסירים נאלצו לעבוד בייצור טילי V-2 במפעלים תת-קרקעיים) וברגן-בלזן. בנוסף הוא שרד שלוש צעדות מוות בסוף מלחמת העולם השנייה. במשך שנים לימד תלמידי תיכון ואחרים על הזוועות שעבר.
בריאיון בשנה שעברה אמר ויינברג כי זיכרונותיו מתקופת המלחמה עדיין רודפים אותו: "אני ישן עם זה, אני מתעורר עם זה, אני מזיע, יש לי סיוטים; זה ההווה שלי", הוא אמר.
ויינברג הוסיף כי הוא חושש ממה שיקרה כאשר כבר לא יהיה מי שיישא עדות השואה. "כשהדור שלי כבר לא יהיה בעולם הזה, כשניעלם מן העולם, הדור הבא יוכל רק לקרוא על כך מתוך הספרים", הוא אמר.
ויינברג קיבל בשנת 2017 את עיטור ההצטיינות של גרמניה, אך החזיר אותו בשנה שעברה במחאה על הצבעה בפרלמנט. מדובר בהצעה שהגיש פרידריך מרץ, כיום קנצלר המדינה, שקראה להחזיר יותר מהגרים הנמצאים בגבולות גרמניה. ההצעה עברה בעזרת מפלגת ימין קיצוני.
שגריר ישראל בגרמניה, רון פרושאור, כתב בפוסט ברשת X כי הכיר את ויינברג היטב: "אלברכט ויינברג כבר אינו איתנו - אך הוא נשאר איתנו לעד. אלברכט היה אדם מלא כבוד, חמימות, הומור וכוח בלתי מתפשר. כניצול שואה, הוא הפך את שליחותו לזכור, לחנך ולגעת בלבבות. אלברכט היה גשר - בין עבר להווה, בין כאב לתקווה, בין המתים שלא יכול היה לשכוח לבין הצעירים שהוא עודד לחפש את האמת. כל מי שפגש אותו לא יכול היה לשכוח אותו".
פרושאור הוסיף: "זכיתי להכיר אותו היטב. האיפוק שלו, הפתיחות שלו, האומץ שלו לדבר שוב ושוב על הכאב - כל אלה ריגשו אותי עמוקות. אלברכט לא דיבר כדי להתלונן, אלא כדי להזהיר. וגם כדי להציע תקווה לכך שהאנושות יכולה להיות חזקה משנאה. איזו מפעל חיים! תודה לך, אלברכט. על חייך, על האמון שלך, על קולך. אנחנו מתגעגעים אליך".
