בשיתוף נפש בנפש
במשך שנים פעלה דניאל אברהם כדי להביא את הידע והחדשנות החקלאיים של ישראל למדינות שהתמודדו עם מחסור במים, ביטחון תזונתי ותנאי אקלים קשים. אחרי 7 באוקטובר השתנה כיוון התנועה: במקום לקחת את הידע הישראלי אל העולם, היא ביקשה להחזיר אותו הביתה ולרתום אותו לטובת החקלאים שנפגעו.
ימים ספורים לאחר המתקפה יזמה אברהם את ReGrow Israel, מיזם שנועד לסייע בשיקום המשקים והתשתיות החקלאיות בעוטף עזה. בתחילה היא דמיינה שהוא יהיה מעין חברת ייעוץ לחקלאים: צוות מומחים שימפה את הצרכים ויבנה תוכנית שיקום ארוכת טווח. אלא שבשטח חיכתה לה מציאות דחופה הרבה יותר. חקלאים נותרו בלי טרקטורים, בלי ציוד ובלי תשתיות שאפשרו להם לחזור לעבודה. במקום לתכנן את השנים הבאות, היה צריך קודם כל לעזור להם להניע מחדש את המשקים.
הפעילות שהחלה כמענה דחוף בדרום התרחבה מאז גם למשקים וליישובים שנפגעו בצפון. המיזם מסייע לחקלאים באמצעות ציוד, שיקום תשתיות, ידע מקצועי וטכנולוגיה, ופועל לחיזוק הענף גם לטווח הארוך. על הפעילות הזאת תקבל אברהם את פרס בוני ציון של ארגון "נפש בנפש" על שם סילבן אדמס בטקס שיתקיים ביום ראשון הקרוב, במסגרת יום העלייה, ויועבר בשידור חי ב-ynet. את הפרס מעניק ארגון "נפש בנפש" זו השנה ה-12, במטרה להוקיר עולים ממדינות דוברות אנגלית על תרומתם למדינת ישראל. הפרס מוענק לעולים שתרמו תרומה יוצאת דופן למדינה ולחברה הישראלית במגוון תחומים, ואברהם נבחרה לקבלו בקטגוריית "השפעה גלובלית".
גלריה
דניאל אברהם בסיור בעוטף עזה. במקום לתכנן את השנים הבאות, היה צריך קודם כל לעזור לחקלאים להניע מחדש את המשקים
(צילום: Chen G Schimmel)
הדרך שהובילה אותה לשם התחילה לפני יותר מ-15 שנה, באולם הרצאות בלונדון. אברהם, בוגרת לימודי מוזיקה באוניברסיטת אוקספורד שעבדה אז במשרד הפנים הבריטי, שמעה בגיל 23 הרצאה של האגרונום הישראלי יצחק אבט. אבט, שהיה שותף לבניית מערך הסיוע החקלאי הבינלאומי של ישראל במסגרת המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ (מש"ב), סיפר על עלייתו מדרום אפריקה ועל עבודתו לקידום החקלאות בישראל ובמדינות מתפתחות. כשחזרה מההרצאה אמרה אברהם למשפחתה: "כשאהיה גדולה, אני רוצה להיות הוא".
המפגש שינה את מסלול חייה. אברהם עזבה את עבודתה, מכרה את מכוניתה ועלתה לישראל בשנת 2010. אברהם הכירה את ישראל עוד קודם. בילדותה ביקרה כאן בקיץ, וקרובי משפחתה התגוררו בארץ. היא גדלה בבית ציוני, הייתה פעילה בתנועת נוער ציונית, הגיעה לביקור בגיל 16 וניהלה באוקספורד אגודה יהודית, שבמסגרתה הגנה על ישראל בעימותים פומביים. ובכל זאת, המעבר ממשרה מבוקשת בלונדון לחייה של עולה חדשה בישראל היה קפיצה אל הלא נודע.
"סתם לשנה"
כשאברהם קיבלה תפקיד במשרד החוץ הישראלי, היא עדיין לא התחייבה לחלוטין לחיים כאן. בבית אמרה לכולם שהיא באה לשנה בלבד. "רק אחרי חצי שנה התחלתי להגיד שאני חושבת על עלייה", היא נזכרת. "המשפחה והחברים אמרו: ידענו מהרגע שעלית על המטוס".
לדבריה, הוריה לא אמרו לה מה לעשות, אלא תמכו בכל החלטה. הרגע שבו הבינו שהיא אינה חוזרת היה ברור: "כשקניתי פסנתר לבית, הם אמרו: עכשיו, כשיש לך את זה, את לא חוזרת".
אחד האתגרים הראשונים שלה בישראל היה השפה. היא היתה רושמת מילים שהיא שומעת ושולחת מסרונים לחבר כדי לשאול מה פירושן. בסופי שבוע הלכה לים עם רשימות אוצר מילים מהאולפן שאותן היתה משננת, ואת הרשימות הדביקה על הארונות במשרד. "אוצר המילים שלי היה בעיקר חקלאות ומדינות מתפתחות. לא יכולתי להזמין במסעדה, אבל יכולתי לדבר על השקיה", היא נזכרת.
"אני עדיין לא רואה מספיק מאמץ להשתמש בחקלאות כדי לחזק את ישראל, בבית ובחו"ל"
במשרד החוץ השתלבה אברהם במש"ב ובהמשך שימשה יועצת מדיניות בכירה וייצגה את ישראל באו"ם, ב-OECD ובבנק הפיתוח הגרמני. בכך, במידה רבה, הגשימה את השאיפה שהתעוררה בה בהרצאה של יצחק אבט: להשתמש בידע הישראלי כדי לפתור בעיות ממשיות מסביב לגלובוס.
בשנת 2017 החלה לנהל את Volcani International Partnerships, ארגון הרותם את הידע והחדשנות החקלאיים של ישראל להתמודדות עם אתגרים כמו ביטחון תזונתי, מחסור במים וחקלאות בתנאי אקלים קשים. החקלאות, היא מסבירה, היא אחד התחומים שבהם ישראל באמת מובילה בעולם - חיבור בין החזון הציוני לבין תועלת מעשית.
להחזיר את הידע הביתה
אחרי 7 באוקטובר ביקשה אברהם לרתום את הניסיון, המומחים והקשרים הבינלאומיים שצברה לטובת החקלאים בישראל. "כשהתברר היקף הנזק בעוטף, ראיתי שחלק מהמדינות במצב דומה פונות לעזרה מבחוץ", היא מספרת. "אמרתי לכולם: יש לנו הכל כאן - חוקרים, אגרונומים, חדשנות והייטק. צריך רק להביא את הכל יחד".
ReGrow Israel החל בסיוע דחוף לחקלאים בעוטף עזה, שכלל החלפת ציוד חקלאי ושיקום תשתיות. בהמשך הרחיב המיזם את פעילותו גם למשקים וליישובים שנפגעו בצפון. מאז הקמתו גייס עשרות מיליוני דולרים לשיקום החקלאות הישראלית, אך לדברי אברהם, המטרה אינה רק לתקן את מה שנהרס. היא מבקשת להשתמש בתהליך השיקום גם כדי לבנות חקלאות חזקה, מתקדמת ועמידה יותר.
טרקטור שרוף בקיבוץ נחל עוז. המיזם של אברהם מסייע לחקלאים באמצעות ציוד, שיקום תשתיות, ידע מקצועי וטכנולוגיה
(צילום: Chen G Schimmel)
עבורה, חקלאות אינה רק ענף כלכלי. היא קשורה לביטחון המזון של ישראל, לפרנסת תושבי הפריפריה וליכולת לקיים קהילות לאורך הגבולות. "אם החקלאות לא חזקה שם, אין לנו קהילות על הגבול", היא אומרת. אלא שלתחושתה, בישראל עדיין אין הבנה מספקת של החקלאות כנכס אסטרטגי. "אני עדיין לא רואה מספיק מאמץ להשתמש בזה כדי לחזק את ישראל, בבית ובחו"ל".
גם אחרי 7 באוקטובר, על כל מה שהאירועים האלה שינו בחייה ובעבודתה, אברהם אינה מטילה ספק בהחלטה לעלות. "ברור", היא משיבה כשנשאלת אם הייתה בוחרת שוב בישראל. "צריך להיות קצת משוגעים כדי לחיות פה, אבל צריך להאמין".
כשהיא מביטה היום בצעירה שעלתה לבדה בשנת 2010, כמעט בלי לדעת עברית, היא רואה בה תכונה שהיא עדיין מנסה לשמור. "אני רואה צעירה אמיצה, עם נאיביות שחשובה היום. הכל היה אפשרי. לא הייתי מוכנה לקבל 'לא' כתשובה", היא אומרת. "את הרוח הזאת אני מנסה לשמור, גם כשהמציאות משתנה. צריך אנשים עם חזון גדול ותקווה, שמקבלים החלטות לא משוגעות, אבל קצת אמיצות, ומתחילים בדברים קטנים".
אברהם בסיור עם חקלאים בקיבוץ עלומים שבעוטף עזה. "צריך להיות קצת משוגעים כדי לחיות פה, אבל צריך להאמין"
(צילום: Chen G Schimmel)
לצד אברהם יקבלו את פרס בוני ציון נעמי סטוצ'ינר, מייסדת בית איזי שפירא, בקטגוריית הפעילות ההתנדבותית; ד"ר פיליפ קליפשטיין, חוקר בכיר בתחום המדע והטכנולוגיה, בקטגוריית המדע והרפואה; הרבנית חנה הנקין, מייסדת ונשיאת מדרשת נשמת, בקטגוריית החינוך; ועמי ברן, נשיא איגוד האתלטיקה בישראל ומנכ"ל איגוד הסופטבול, בקטגוריית התרבות, האמנות והספורט.
פרופ' מרטה וינשטוק-רוזין, חוקרת בתחום הנוירופרמקולוגיה ומפתחת התרופה אקסלון לטיפול באלצהיימר, תקבל את פרס מפעל החיים; ברק שוורץ, יוצר תוכן ומייסד GRIT for Good, יקבל את פרס המנהיגות הצעירה; והשר לשעבר רון דרמר, שכיהן כשגריר ישראל בארה"ב וכשר לעניינים אסטרטגיים, יקבל פרס הוקרה מיוחד.
עבור אברהם, הזכייה מעניקה במה לא רק לפעילותה, אלא גם לחקלאות ולעולים המבקשים למצוא את מקומם בישראל. היא אומרת שהיא עדיין מרגישה כמו "ילדה קטנה מלונדון שעשתה מאמץ קטן". בעיניה, המסר של הפרס פשוט: "אפשר להגיע לכאן ולתרום, קצת או הרבה".
בשיתוף נפש בנפש
