ג'רמי ג'ייקובס, לשעבר מנכ"ל ארגון הגג של הקהילות היהודיות האורתודוקסיות בבריטניה, הודיע שבעקבות גל האנטישמיות הוא החליט לעזוב את בריטניה ולעלות לישראל. במכתב לעיתון "הטלגרף" הבריטי סיפר ג'ייקובס שהעמיד את בית משפחתו למכירה בשבוע שעבר, וציין: "אנחנו עושים סידורים כדי להתחיל חיים בישראל".
ג'ייקובס היה בעבר מנכ"ל ארגון ק"ק כנסת ישראל (United Synagogue), ארגון צדקה המתפקד כארגון הגג של הקהילות האורתודוקסיות בממלכה הבריטית. "איבדתי את האמון שלי בחברה הבריטית", הצהיר ג'ייקובס בשיחה עם "הטלגרף" בעקבות המכתב ששלח למערכת. "אני כבר לא מאמין שאנשים יגנו עלינו. בוודאי שלא הרוב. כשאני מסתובב בלונדון עם כיפה אני תמיד חושש, כי אם מישהו יתקוף אותי, אני לא בטוח שמישהו יבוא להגנתי".
4 צפייה בגלריה
ג'רמי ג'ייקובס. "כרגע יש לנו חופש לבחור. אני תוהה כמה זמן זה יימשך"
(צילום: The Telegraph)
אבות אבותיו של ג'ייקובס הגיעו לאי הבריטי בשנות ה-50 של המאה ה-19. האנטישמיות אינה זרה לו. "כשהייתי ילד בשנות ה-60, אחד החברים הקרובים שלי היה ילד לא יהודי. הייתי בן שבע או שמונה, הוא היה בן 10. שיחקנו כדורגל בפארק ופתאום הוא התנפל עליי וקרא לי 'יהודי מלוכלך'. אני זוכר שרצתי הביתה לאמא שלי ובכיתי", תיאר. "אז נתקלתי בפעם הראשונה בשנאה ליהודים רק מפני שהם יהודים. זו הייתה החניכה".
עם זאת, במשך תקופה ארוכה הוא הצליח לחיות חיים נורמליים. "למדתי בבתי ספר יהודיים והכול היה בסדר. למדנו על היסטוריה יהודית, הבנו את המצב, אבל הסתדרנו די טוב עם כל השכנים שלנו", סיפר. "מאוחר יותר הלכתי לבית הספר לכלכלה של לונדון, שתמיד היה מוקד לרדיקליזם, אבל זה היה בסדר. לא נראה אז שיש בעיה".
בדבריו סיפר ג'ייקובס איך לאחר מתקפת הטרור שהוביל חמאס נגד ישראל, ב-7 באוקטובר 2023, חלה תפנית שלילית: "בנובמבר שלאחר המתקפה, הלכתי ברחבי לונדון עם שלושה מנכדיי הקטנים, ועברנו ליד יוניברסיטי קולג' לונדון (UCL). סטודנטים מחו על מכירת נשק לישראל, והם התחילו להטריד אותנו. הם צעקו עליי כי חבשתי כיפה. זה היה כל כך לא נעים, לדחוף את שלוש נכדותיי הקטנות קדימה, בתקווה שהן לא מודעות לגמרי למה שקורה".
"לא קשה לעשות השוואות היסטוריות", הוסיף ג'ייקובס. "אני מהסס להתייחס למה שקרה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, אבל בגרמניה, דווקא באקדמיה השנאה התחילה ממש להתפתח, לפני שהיא נקלטה בידי החוגים הפוליטיים. זה מה שקורה בבריטניה כיום. יש לי חברים ובני משפחה באוניברסיטה שסובלים. כל קשר עם ישראל נתפס כבלתי מקובל".
הוא הדגיש בדבריו: "זו לא רק בעיה בריטית. הייתי בדרום צרפת בשנה שעברה, טיילתי עם חבר בטיילת, וגברת ניגשה אליי. היא דיברה בשקט רב ואמרה: 'אני באמת לא הייתי חובשת את הכיפה שלך. זה מסוכן כאן'. זה עצוב בצורה יוצאת דופן. זו הייתה אישה יהודייה מפריז, שנמצאת בחופשה, אך חוששת לביטחון היהודים במדינתה".
4 צפייה בגלריה
"האנטישמיות הורגת": שלט בעצרת בלונדון למען היהודים בבריטניה
(צילום: Alishia Abodunde / Getty Images)
עם זאת, לעיתים הוא עדיין נתקל ברגעים מעוררי תקווה. "אשתי ואני עמדנו בתור בנמל התעופה לוטון, וג'נטלמן מאחוריי טפח על כתפי ואמר: 'אני רק רוצה לומר לך, אנחנו איתך. אנחנו מצטערים על מה שקורה'", סיפר. "אף ממשלה לא יכולה לעשות את זה, רק אנשים פרטיים. תמיכה אישית – אני לא יכול לתאר כמה זה עוזר".
"בישראל אני מרגיש בבית"
בריטניה חווה גל אנטישמיות חריף, שכולל הצתות, הטרדות ותקיפות פיזיות נגד יהודים. באחד מהאירועים האחרונים, בחודש שעבר, נדקרו שני יהודים בידי מחבל בשכונת גולדרס גרין בלונדון. ביום כיפור נרצחו שני יהודים בפיגוע דריסה ודקירה מחוץ לבית כנסת במנצ'סטר, ואחרים נפצעו.
תיעוד פיגוע הדקירה בלונדון באפריל
בעיני ג'ייקובס, המציאות שבה יהודים נאלצים להסתיר את זהותם היא בלתי נסבלת. "נכדיי סובלים כי הם הולכים לבתי ספר יהודיים. הם צריכים להסתיר את התגים שעל התלבושת שלהם", שיתף. "תלמידים בבית ספר יסודי יהודי אחד לידי קיבלו לאחרונה הודעה שאסור להם ללבוש את המדים שלהם עד סוף סמסטר הקיץ. זו פשוט לא הדרך שבה אנחנו צריכים לחיות את חיינו בחברה מערבית".
"אף אחד מאיתנו לא רוצה לראות אנשים נפגעים או נהרגים", ציין ג'ייקובס. "אנחנו נואשים שהאלימות תסתיים. עם זאת, בכל פעם שאנחנו נתקלים בצעדות הפרו-פלסטיניות, או מוצאים מדבקות של 'פרי פלסטיין' מודבקות בכל מקום, זה מרמז לי שעברנו את נקודת האל-חזור. אני לא חושב שלא-יהודים מבינים עד כמה זה מצער. אני רואה את עצמי כבריטי, בריטי גאה, אבל בריטניה היא כבר לא המדינה שהייתה".
לדעתו, העלייה באנטישמיות היא תסמין צפוי של כישלון לאומי: "כאשר מדינה נמצאת בקשיים כלכליים, כמו בריטניה, הממסד מחפש מישהו להאשים. זה מה שקורה כאן. היהודים תמיד יואשמו, בגלל המוטיב האנטישמי שלפיו אנחנו שולטים בכסף".
מבחינתו, ישראל מספקת את הסולידריות שהוא לא מוצא בבריטניה. "אשתי ואני היינו בישראל ביוני 2025, כשהמלחמה הראשונה נגד איראן התרחשה, ונאלצנו לרוץ למקלטים פעמיים או שלוש פעמים בלילה במשך שבוע. האווירה הייתה חזקה כל כך, קולגיאלית כל כך", נזכר. "כולם שמחו כל כך לעבוד יחד, לדאוג זה לזה. הרעיון הזה שאנשים מתאחדים במלחמה – רוח הבליץ – זו הייתה התחושה. כשאני הולך בישראל, אפילו באזור מלחמה, אני מרגיש בבית. בלונדון, שם אנחנו גרים, התחושה הזו נעלמה".
עזיבת בריטניה תרחיק אותו מילדיו ונכדיו, אבל הוא מעיד שהמשפחה מבינה את ההחלטה. "הם תומכים בצורה מדהימה", לדבריו. "הם קשורים לעסקים, לעבודה וללימודים, והם לא יעברו אלא אם כן יאלצו אותם. כרגע יש לנו חופש לבחור, אבל אני תוהה כמה זמן זה יימשך".
