בשבועות האחרונים הוא הפך לאחד הטרנדים הבולטים ביותר בגרמניה ולנושא מרכזי בכלי התקשורת המקומיים: מנוע חיפוש חדש על המפלגה הנאצית, המאפשר לאזרחים גרמנים לגלות מה עשו קרוביהם במהלך שלטון הרייך השלישי ותקופת השואה.
הדבר קרה לאחר שהארכיון הלאומי בארצות הברית הנגיש לציבור 11 מיליון תיקיות של כשמונה וחצי מיליון אזרחים גרמנים (כמעט אחד מכל חמישה גרמנים באותו זמן). התיקיות הללו התבססו על רישומי המפלגה הנאצית של כל אזרח שהצטרף באופן רשמי למפלגה, והורכבו מיד בתום מלחמת העולם השנייה, לאחר שכוחות הברית ראיינו אזרחים גרמנים לגבי תפקידם ומעשיהם בתקופת השלטון הנאצי. המטרה הייתה לטהר את החברה והמוסדות הגרמניים מגורמים שמילאו תפקידים חשובים ובעלי השפעה במפלגה הנאצית.
התיקיות הללו, שנמצאות בהישג יד באתר הארכיון הלאומי ללא תשלום או צורך ברישום, כוללות שמות מלאים, תאריכי לידה, מקצוע, מקום מגורים, תאריך ההצטרפות למפלגה הנאצית ומספר חבר. במקרים מסוימים, מצורפות גם תמונת המרואיין לתיקייה. יש רק בעיה אחת עם האתר הזה: הגישה אליו מאז שעלה לאוויר היא כמעט בלתי אפשרית לנוכח הרצון של מיליוני גרמנים לגלוש ולחפש את האמת על המשפחה שלהם, אמת שבמקרים רבים הוסתרה מהם.
כל המיזה הנוכחי קורה בזכותו של איש אחד, האנס הובר, מנהל מפעל לנייר במינכן-פריימן. לקראת סוף המלחמה קיבל הובר הוראה להשמיד טונות של ניירות שהרכיבו את הכרטיסיות של חברי המפלגה. בפועל הובר לקח את כל הכרטיסיות והחביא אותן מתחת לפחי אשפה ברחבי המפעל.
משם הועברו הכרטיסיות לבעלות הברית, שהעבירו אותן למרכז המסמכים במערב ברלין. בעלות הברית השתמשו בכרטיסיות הללו כדי לפתוח בתהליך של דה-נאציפיקציה של המדינה, העבירו אותם לארכיון האמריקני כמיקרופילם, והחזירו אותם לארכיון הגרמני הפדרלי ב-1990.
למרות שהארכיון בגרמניה הפך את התיקיות הללו לדיגיטליות, אין אליהן גישה בגלל חוקי רשות הגנת הפרט בגרמניה. לפי החוקים הללו, גישה למסמכים יכולה להתאפשר לפי החוק רק עשר שנים לאחר מותו של מי שנמצא במסמכים, או אם מלאו מאה שנה להולדתם.
כיוון שהחבר הצעיר ביותר שהצטרף למפלגה נולד ב-1928, המסמכים הללו יהיו נגישים בגרמניה רק ב-2028. "זה פשוט לא יאומן שהאמריקנים הצליחו להשיג אותנו אפילו בגישה של מסמכי הנאצים", אמרה ל-ynet גסה באומן, עיתונאית מברלין שגילתה בשבועות האחרונים מספר פרטים שלא היו ידועים לה על מעורבתו של סבה במפלגה הנאצית. "אבל מתברר שבגרמניה זכויות הפרט של נאצים יותר חשובים מהזכות שלנו לדעת מה עשו הסבים והסבתות שלנו בתקופה השואה".
הרשימות, כמובן, אינן מלאות. עשרים אחוז מהכרטיסיות אבדו או נהרסו וכמובן שהיו נאצים רבים שפשוט לא נרשמו. "אבל זו התחלה", אומרת באומן. "החיפוש הוא לא פשוט, וגם כשמוצאים משהו על המשפחה שלך חייבים לעשות הצלבות עם סוגים אחרים של חיפוש ומחקר, אבל זו נקודת התחלה. זה מאוד מרגיז אותי שהרשויות בגרמניה מנעו ועדיין מונעים מאיתנו את המידע הזה. מסתבר, גם לפי מיליוני הכניסות לאתר מדי יום, שיש ביקוש עצום אצל גרמנים רבים כמוני לחפש באומץ את ההיסטוריה של המשפחה שלהם. זה חשוב מאוד במיוחד עכשיו, עם גל האנטישמיות שגרמניה חווה".
