יוסף בן מתתיהו, שנודע גם בשם יוספוס פלביוס (השם הרומי המלא שניתן לו: טיטוס פלוויוס יוספוס), הוא דמות מורכבת בעיניים היסטוריות. האיש שעזב את אחיו היהודים וחבר לרומאים הפך למתעד הראשי של ירושלים בימי אסונה. כיום הוא מקור המידע המרכזי על חורבן בית המקדש השני.
הוא נולד למשפחת כהנים בירושלים, ופיקד על יהודי הגליל בתקופת המרד הגדול בשלטון הרומאי. בסופו הוא הסתתר עם חבורת אנשי פיקוד במערה. האחרים החליטו להתאבד ולא להסגיר את עצמם לרומאים, אבל יוסף, האחרון שנשאר חי, יצא והסגיר את עצמו. הוא הובא אל הקיסר הרומי כאסיר, אך בהמשך התקרב לשלטונות והיה לאחד האנשים הקרובים לטיטוס. לצידו כתב את קורותיה של המלחמה על ירושלים. כתביו, ובעיקר הספר "מלחמות היהודים", נחשבים למקור מהימן, וגם מבקריו, בשל המעבר מבני עמו אל אויביהם, נשענים עליהם בלימוד מעשי החורבן.
לאחרונה, באמצעות כלים מתקדמים של בינה מלאכותית וניתוח סגנון ביוונית עתיקה, הצליחו חוקרים לעשות דבר שעד כה נחשב כמעט בלתי אפשרי: לזהות מתי יוספוס מצטט מקורות מוכרים, מתי הוא נשען על כתביו של ניקולאוס איש דמשק, היסטוריון החצר של הורדוס, ומתי הוא משתמש במקורות אחרים שאבדו לחלוטין מן העולם. הממצא המרכזי עשוי לשנות את התפיסה המקובלת על אמינותו. מדובר במיזם משותף למכון הטכנולוגי חולון ולאוניברסיטת בר-אילן.
פרופ' יהונתן שלר, מבית הספר למדעי המחשב במכון הטכנולוגי חולון – HIT, מסביר: "כשאנחנו קוראים טקסט של אדם אנחנו בוחנים את המינוחים ואת הסגנון שלו, וכך אפשר לזהות עד כמה הוא כותב בעצמו ועד כמה הוא מייצג מקור אחר. אנחנו מפעילים את השיטה הזו גם על טקסטים היסטוריים, אבל לא כדי ללמוד מה נכתב אלא כדי ללמוד מי כתב. במקרה של יוספוס ברור שהוא המחבר, אבל השאלה הייתה באילו מקומות הוא באמת כותב בעצמו ובאילו מקומות הוא מסתמך על אחרים. את כל זה עשינו באמצעות ניתוח של יוונית עתיקה".
פרופ' יהונתן שלרד"ר סטפני א' בינדר, מהמחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת בר-אילן, מספרת: "שיתפנו פעולה בין חוקרי היסטוריה למדעני מחשב. יוספוס היה עד ראייה לחורבן בית שני, אבל כתב גם על תקופות קדומות יותר. הוא ביקש להוכיח שהיהודים היו תמיד עם חכם ומכובד, ולהפריך את הטענות היווניות נגדם. לצורך זה הוא ליקט מקורות רבים. אנחנו התמקדנו בניקולאוס איש דמשק, המזכיר האישי של הורדוס והיסטוריון החצר, שהיה המקור המרכזי לתקופת החשמונאים ובית הורדוס. שאלנו האם יוספוס מעתיק אותו מילה במילה, משנה את דבריו או מייחס לו דברים שלא כתב".
לדבריה, "ב'מלחמות היהודים', שנכתב בחסות השושלת הפלאבית של קיסרי האימפריה הרומית, איננו יודעים כמה חופש כתיבה היה ליוספוס. לעומת זאת, 'קדמוניות היהודים' נכתב שנים מאוחר יותר, כשהיה לו חופש גדול יותר. השווינו בין הגרסאות ובדקנו היכן הוא קרוב יותר לניקולאוס. הסיפור נשאר אותו סיפור, אבל הניסוח משתנה. מעבר לזה, מצאנו סימנים לכך שיוספוס השתמש גם במקורות נוספים שאינו מזכיר בשמם, וכעת האתגר הוא לזהות אותם".
ד"ר סטפני א' בינדרשלר מוסיף: "עצם העובדה שהצלחנו להראות בצורה חישובית שיש שינויי סגנון אצל יוספוס היא הישג משמעותי. עד היום זו הייתה בעיקר השערה שנידונה במחקר, וכעת אפשר להראות אותה באופן מדיד".
כך, למשל, בתיאור הרחבת בית המקדש בידי הורדוס ב"מלחמת היהודים" מופיע התיאור: "הורדוס אמר לעם כי הוא רוצה לבנות מחדש את בית המקדש, וכי יהיה זה המפעל הגדול ביותר מכל מעשיו". ב"קדמוניות היהודים" מופיע תיאור מקביל: "הורדוס הודיע לעם כי הוא מתכוון לבנות מחדש את בית המקדש, וכי הדבר יהיה המפואר ביותר מכל אשר עשה".
דמיון דומה נמצא גם בתיאור הוצאתה להורג של מרים החשמונאית, אשת הורדוס. ב"מלחמת היהודים" מתאר יוספוס כי "לאחר שמרים הוצאה להורג, התגבר צערו של הורדוס, והוא התאבל עליה כאילו לא הייתה עוד נחמה בחייו". ב"קדמוניות היהודים" מופיע ניסוח קרוב: "כאשר מתה מרים, התמלא הורדוס צער גדול; הוא לא יכול היה לשכוח את האישה שאיבד ואת האסון שפקד אותו".
נועם בר דודגם בתיאור סופו של הורדוס מצאו החוקרים התאמה בין הגרסאות. ב"מלחמת היהודים" נכתב: "הורדוס ציווה להרוג את אנטיפטרוס, ובחלוף חמישה ימים מת גם הוא", ואילו ב"קדמוניות היהודים" מופיע: "הורדוס נתן פקודה להמית את אנטיפטרוס; חמישה ימים לאחר מכן הסתיימו חייו שלו".
לדברי החוקרים, העובדה שהסיפורים מופיעים בשתי היצירות באותו מבנה, עם פרטים דומים ואף ניסוחים קרובים, מאפשרת לזהות את המקורות שעליהם הסתמך יוספוס ולבחון באילו מקומות הוא מצטט מקור קדום ובאילו מקומות הוא מעבד אותו לצרכיו.
"הייתה סיבה טובה לחשוד במניעיו"
נועם בר דוד, דוקטורנט במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, מסביר כי במשך שנים רבות התייחסו היסטוריונים ליוסף בן מתתיהו בחשדנות: "הוא כתב בחסות הקיסרים הרומאים, אומץ על ידם, קיבל את שמם ואת מימונם. לכן הייתה סיבה טובה לחשוד במניעים שלו. מצד שני, הוא גם לא השתמר במסורת היהודית אלא בעיקר בזו הנוצרית. היו שראו בו בוגד ותועמלן יותר מאשר היסטוריון".
תבליט מנורת המקדש בשער טיטוס, רומא
(צילום: יעקב סער, לע"מ)
לדבריו, דווקא כאן התקבלה התוצאה המפתיעה. "כשהחלנו מבחן חדש על הטקסטים שלו ראינו שכאשר יוספוס אומר שהוא מצטט מקור, הוא אכן מצטט. השפה של ניקולאוס איש דמשק נשמרת באופן עקבי בכל הציטוטים, ולכן הייחוסים שלו אמינים", הוא מציין.
בר דוד מסביר כי עדיין יש מקום לביקורת על פרשנותו של יוספוס: "הוא מציג את היהודים כמי שנסחפו אחרי קבוצות קיצוניות, וטוען שאלמלא אותן קבוצות הייתה יכולה להיות הרמוניה עם הרומאים. כאן יש לנו סיבה לחשוד שהוא משרת אינטרס פוליטי. אפשר להאמין לפרטים הטכניים שהוא מביא, אבל להטיל ספק באופן שבו הוא מתאר את האווירה והמניעים".
לדבריו, גם הרקע הרחב חשוב להבנת הסיפור. "המרד הגדול התרחש בתקופה של משבר בכל רחבי האימפריה", הוא אומר, "נירון רדף את הנוצרים, ערך פיחות במטבע והביא למשבר כלכלי. אחר כך עלתה לשלטון השושלת הפלאבית, שייצבה את האימפריה. אספסיאנוס דיכא את המרד ביהודה, ומהשלל שנלקח נבנו סמלי השלטון של רומא, ובראשם הקולוסיאום. כתובת שנחשפה מחדש מלמדת שהמבנה הוקם מכספי המלחמה, כלומר מכספי דיכוי המרד היהודי".
חורבן בית המקדש השני בציור של פרנצ'סקו אייץ מהמאה ה-19
עוד הוא מוסיף: "ליוספוס היה כנראה כישרון יוצא דופן. הוא התחיל כמפקד המרד בגליל, פגש את המפקד הרומי הבכיר ביותר, ובמקום להיהרג הפך לבן חסותם של הקיסרים. זה מעיד על יכולות רטוריות נדירות. למרות שכל חייו ריחפה מעליו שאלת האמינות, המחקר שלנו מצא שכשהוא מציג מקור בשם, הוא עושה זאת באופן נאמן".
ד"ר בינדר רואה בכך גם המשכיות רעיונית. "גם בתלמוד אין גיבורי מלחמה. מי שניסה להילחם ברומאים סיים רע", היא אומרת. "הגישה שניצחה היא זו של רבן יוחנן בן זכאי, שלפיה צריך לשמר את התורה והעם, ומתוך כך תתגשם התוכנית האלוהית".
בר דוד מוסיף כי "גם יוספוס רואה בכך תוכנית אלוהית, וזו חלק מההצדקה שלו למעשיו". בינדר מסכמת: "כשהוא מסגיר את עצמו הוא אומר שבעצם מותו לא היה מועיל לאיש, אבל כהיסטוריון הוא יכול להנציח את היהדות ולמצוא לה מקום בעולם המתורבת. מבחינתו, המעבר לרומאים לא היה בגידה אלא דרך אחרת לפעול למען העם היהודי".
