במשך עשרות שנים טענו בפולין כי גיבורי המחתרת הפולנית היו הראשונים לדווח למערב על "הפתרון הסופי" והשמדת יהודי אירופה. אולם בחינה מחודשת של העובדות והתאריכים מגלה תמונה שונה: חודשים ארוכים לפני הדוחות הרשמיים, היו אלו יהודים שחמקו מגיא ההריגה והפעילו רשת מסועפת של רבנים, אנשי מחתרת ופעילי ציבור כדי לזעוק לעולם - "רוצחים אותנו".
כמעט כל תלמיד פולני לומד על ויטולד פילצקי, שהתנדב להיכלא באושוויץ, ועל יאן קרסקי, השליח שהביא את עדותו על רצח היהודים למנהיגי העולם. השניים הוכתרו כגיבורים לאומיים, שהעבירו לראשונה את המידע על מחנות המוות וקרסקי אף הוכר כחסיד אומות עולם. אלא שצלילה לעומק העובדות מגלה כי המציאות היתה מורכבת הרבה יותר: מתברר כי היו אלו בראש ובראשונה יהודי פולין שפעלו במרץ בהעברת המידע על אודות מחנות המוות, וזאת הרבה לפני ממשלת פולין הגולה או המחתרת הפולנית הביעו כל עניין בכך.
בעוד שאושוויץ-בירקנאו הוא מחנה ההשמדה המפורסם ביותר, הרצח באתרי השמדה החל כבר בדצמבר 1941 במחנה המוות חלמנו. לאחר הרציחות ההמוניות בבורות הירי, זה היה המקום שבו החל "הפתרון הסופי" הלכה למעשה בצורה המונית.
בניגוד לדעה הרווחת, המידע הראשון שיצא מהמחנה לא הגיע מאנשי מחתרת פולנים, אלא מיהודים בודדים שהצליחו לחמוק מהתופת בתחילת שנת 1942. אחד מהם היה שלמה בער וינר (המוכר בכינוי "יעקב גרויינובסקי"), שנמלט מחלמנו ב-19 בינואר 1942. וינר, שהיה חלק היהודים ששועבדו במקום, אולץ לקבור את היהודים שהומתו במשאיות גז. הוא הצליח להימלט ונתן עדות מדוקדקת אשר חשפה את הזוועות.
רשת המכתבים של הרבנים: "מציאות מרה ואיומה"
בבריחתו הגיע וינר לעיירה גראבוב, ומסר עדות מפורטת לרב יעקב סילמן, ששימש כרב בעיירה. הוא תיאר בפרטי פרטים את רצח יהודי קהילתו איזביצה קויאווסקה, וסיפר כיצד אולצו יהודיה להיכנס למשאיות הגז, את תהליך הרצח תוך אלימות ברוטלית וכיצד נאלצו היהודים האומללים ששועבדו במחנה לעקור שיני זהב מהנרצחים.
הרב סילמן, שככל הנראה ניסה עוד קודם לכן לעמוד על היעלמותם של יהודים מעיירות שבאזור, הבין את גודל האסון והחל לכתוב מכתבים דחופים למכריו, ולעודד יהודים נוספים לכתוב על הרצח ההמוני. מכתבים אלו הגיעו לעיירות שונות, כמו גם לוורשה וללודז', ומהם עולים הפצרותיו להפיץ את המידע הנורא.
בין היתר נכתב:"אולם עליכם לדעת, מה שהיה עד עכשיו בגדר שתיקה יש לפרסם ברבים. אתם חייבים להזעיק, לא להרפות, לחפש עצה ותחבולה, כיצד להציל את שארית הפליטה מהגזירה הנוראה חס וחלילה. אסור לכם לשבת בחיבוק ידיים, אסור לכם להחריש. עליכם לעשות הכל, כדי להציל חייהם של אלפי אחרים".
על פי הידוע מארכיון "עונג שבת" (שם קוד לארגון מחתרתי שפעל בגטו ורשה ואסף מידע על יהודי גטו ורשה, ורשה רבתי וערי פולין האחרות בתקופת מלחמת העולם השנייה), מכתבים אלה הגיעו לעמנואל רינגלבלום ואנשיו בוורשה, שגיבשו את "דוח גרויינובסקי" על סמך המכתב הראשון שהגיע לוורשה ונשתמר בארכיון "עונג שבת" ומקורות נוספים שהיו ברשות אנשי הארכיון.
ב-26 ביוני 1942 שידר רדיו ה-BBC הבריטי קובץ עדויות על רצח היהודים, שהתבסס בין השאר על דיווחי היהודים. עבור רינגלבלום וחבריו היה זה רגע היסטורי. הם הרגישו שמילאו את מחויבותם וכי הבהירו לעולם כי אין מדובר בפוגרומים מקומיים, אלא בתוכנית שיטתית להשמדת עם: "היום לפני הצהריים הרדיו האנגלי שידר אל יהודי פולין, נמבר שבו כל הידוע לנו כבר היטב , ובמיוחד על הגירושים והטבח הרבים. במשך חודשים סבלנו, שכן חשבנו שהעולם אדיש לטרגדיה שלנו, חסרת תקדים בהיסטוריה".
"קבוצת 'עונג שבת' מילאה בזה שליחות היסטורית גדולה. היא הזעיקה את העולם לגורלנו ואולי הצילה מאות אלפי יהודים מכיליון – ברור שאת זאת יוכיח רק העתיד הקרוב. הוא התריע בפני העולם על גורלנו ואולי הציל מאות אלפי יהודי פולין מהשמדה. העתיד הקרוב יגיד האם תקוות אלה [להצלה] יתגשמו".
החוקר מאיר בולקה, עמית מחקר במכון לחקר השואה באוניברסיטת בר אילן ויו"ר ארגון J-nerations לשימור המורשת היהודית בפולין, טוען: "כשאנו בוחנים את לוחות הזמנים ואת המסמכים הידועים לנו, הפערים הופכים ברורים: "עדותו של שלמה בער וינר והפצת המידע על ידי הרב סילמן נמסרה בסוף ינואר 1942. שידור הרדיו של ה-BBC היה ב-26 ביוני 1942, כחמישה חודשים לאחר שהעדות נמסרה. ואלו הצהרותיה של ממשלת פולין פורסמו חודשים ארוכים לאחר מכן. כלומר, למרות היעדר אמצעים והכיבוש האכזרי, היו אלו היהודים שהשתמשו בכלים מסורתיים כדי להוציא את האמת החוצה. המודיעין היהודי הקדים את הממשלות הממוסדות, גם אם המידע לא תורגם להצלה בזמן אמת".
פרופ’ חוי דרייפוס, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב וראש המרכז לחקר השואה בפולין ביד ושם, הוסיפה: “העדויות המוקדמות מחלמנו ממחישות לא רק את מה שיהודים ידעו ועשו, אלא גם את גבולות הידיעה ואת ממדי חוסר האונים בתוך מציאות של השמדה. גם כאשר המידע נאסף והופץ, רבים - ואף בקרב היהודים עצמם - התקשו להאמין לו, והוא לא תורגם באופן מיידי לפעולה אפקטיבית; לא כל שכן, לא הצליח לחולל פעולה מצד העולם החופשי. הפער בין ידיעה להבנה, ובין הבנה לפעולה, כמו גם בין רצון ליכולת, הוא מרכיב מרכזי ומורכב בהבנת שואת היהודים ובניתוח תגובת העולם אליה".
