יואל צ'זנוף חי בין העולמות. הוא נולד בפרבר של שיקגו וגדל בקהילה היהודית המקומית, עלה לישראל בגיל 24 ושירת כחייל בודד בשריון, חזר לארצות הברית ופגש שם במקרה את אשתו הישראלית שראתה אותו מופיע, ואז חזר שוב לארץ והפך ל"ילד טוב רעננה", שם הוא גר עם משפחתו.
בתשע השנים שבהן הוא גר פה מאז הגיע שוב לארץ, הוא נסע יותר מ-70 פעמים לארה"ב כדי להופיע במסגרת הופעות הסטנד-אפ שלו, וכשהוא בארץ הוא מתחזק פודקאסט מצליח שמנסה להנגיש את הישראליות ליהודי ארה"ב. במקביל הוא גם פרסם ספר בשם "ישראל 201" שבו הוא מנסה להסביר לאמריקנים את החידה הגדולה: מהי מדינת ישראל?
מה הישראלים לא מבינים מספיק לגבי היהודים האמריקנים?
"ישראלים לא מבינים שיהודים אמריקנים צריכים את היהדות, כדי להזכיר לעצמם שהם חלק ממשהו. כשחייתי בארצות הברית, הייתי הולך לבית הכנסת כל שבת בבוקר. יהודים אמריקנים רבים הולכים לבית הכנסת ביום כיפור ובראש השנה, לא כי הם אוהבים את התפילות – הם לא, הם לא סובלים את התפילות – אלא כי הם צריכים להרגיש שהם חלק ממשהו. אני חושב שמה שישראלים אולי לא מבינים לגבי יהודים אמריקנים הוא שהם מיעוט, ומיעוט קטן מאוד – ולכן, אם יהודים אמריקנים רוצים שתהיה להם בכלל זהות יהודית, הם באמת צריכים להתאמץ. זו אחת הסיבות לכך שעברתי לישראל – רציתי שהילדים שלי יגדלו בלי שיצטרכו לעשות את המאמץ הזה".
לדבריו, "אני חושב שכל האנטישמיות שיש היום בעולם מזכירה ליהודים האמריקנים משהו שהם דחקו הצידה – הרעיון שהם שונים ולא שייכים. מה שקורה עכשיו מזכיר להם עד כמה הם לא שייכים ועד כמה הם מיעוט במדינה הענקית הזאת, שנראה שהיא מתרחקת יותר ויותר ממי שהם. אז אני חושב שהדבר הכי חשוב שהם צריכים להזכיר לעצמם הוא שיש להם קהילה, בזמן שבישראל – הקהילה היא אנחנו".
אתה אומר שהם לא שייכים, אבל הם חלק בלתי נפרד מארה"ב, לא?
"אני מרגיש שזה מיתוס. אני מרגיש שמה שיהודים אמריקנים מתעוררים אליו עכשיו הוא שאנחנו לא שייכים כמו שחשבנו. על פני השטח אנחנו כן שייכים: אנחנו עובדים באותם מקומות, הילדים שלנו הולכים לאותם בתי ספר. אבל אני חושב שמאז 7 באוקטובר יש מין התעוררות מחדש של הרעיון שבעצם אנחנו לא שייכים כמו שחשבנו".
איפה רואים את זה בשטח?
"החברות בבתי כנסת נמצאת בעלייה, מספר ההורים שמתקשרים ושואלים על גני ילדים יהודיים לילדים שלהם הולך וגדל. רבנים רבים שאני בקשר איתם מעידים על זה בדיוק. זה קורה כי על פני השטח אנחנו שייכים, אבל עמוק בפנים – בעצם אנחנו לא. אנחנו לא באמת שייכים, וזה קשה, כי אנחנו נראים כמו כולם. לאנשים שהם, נגיד, אפרו-אמריקנים או היספנים, יש נראות ברורה שמבדילה אותם. אבל יהודים – אנחנו נראים כמו הרוב, ולכן אנחנו פשוט מתמזגים. במשך הרבה זמן גם שכנענו את עצמנו שאנחנו כן שייכים. אבל אני חושב שמזכירים לנו עכשיו שאנחנו לא".
3 צפייה בגלריה
זירת פיגוע בקבוקי התבערה בבולדר, קולורדו, ביוני 2025. הרנסנס נגמר
(צילום: Mark Makela / רויטרס)
אז תור הזהב של יהודי ארה"ב בשנות ה-80 וה-90 היה אשליה?
"אני מסכים שהייתה תחושת שייכות עמוקה וזה הוביל לכך שרבים מאיתנו התרחקו, ושכל כך הרבה יהודים אמריקנים בעצם לא היו מחוברים ליהדות, והפסיקו להיות משויכים לבתי כנסת. 95% מהילדים היהודים בארצות הברית לא לומדים בבתי ספר יהודיים, וזה כי בשנות ה-70 וה-80 הרגשנו שאנחנו שייכים. כן, זה באמת נראה כמו מין תקופת רנסנס כזאת, שבו אפשר פשוט להיות יהודי באמריקה. אני חושב שזה השתנה עכשיו".
"אני חושב שהמיתוס התנפץ – על פני השטח היהודים כן שייכים: אנחנו עובדים באותם מקומות, הילדים שלנו הולכים לאותם בתי ספר. אבל אני חושב שמאז 7 באוקטובר יש מין התעוררות מחדש של הרעיון שבעצם אנחנו לא שייכים לארצות הברית כמו שחשבנו"
צ'זנוף נותן דוגמה ממה שקורה בקרב הסטודנטים: "תסתכל על כל הנערים שהולכים לקולג' – זו הדוגמה המושלמת. עד לא כל כך מזמן יהודים היו הולכים לקולג', אבל לא מתחברים ל'הלל' או לארגונים יהודיים אחרים, אלא פשוט היו כמו כל שאר הסטודנטים. רוב הצעירים היהודים באמת לא כל כך התעניינו בחיים יהודיים בקמפוס, כשהם חיפשו מכללה או אוניברסיטה. הם התעניינו בדברים אחרים. אבל עכשיו, ילדים יהודים רגילים, חילונים, שלא למדו בבתי ספר יהודיים, בוחרים לאילו קולג'ים להגיש מועמדות לפי השאלה האם יש שם הלל, האם יש חב"ד, האם יש אחווה או אגודת סטודנטים יהודית. כי המיתוס הזה שאנחנו שייכים באופן מושלם – אני חושב שהוא נגמר. רואים את זה כי אפילו משפחות לא דתיות במיוחד, שלא הולכות לבית כנסת ולא שולחות לבתי ספר יהודיים, בודקות מה מצב החיים היהודיים בקמפוסים שבהם הילדים שלהן ילמדו".
כמי שחי בין העולמות, יש לצ'זנוף גם עצה לישראלים שעושים רילוקיישן: "הדבר הכי חשוב, ואת זה ישראלים לא מבינים, הוא הצורך להיות חלק מקהילה חזקה. לא סתם אחוז ההתבוללות בקרב ישראלים בארה"ב גבוה יותר מאשר בקרב יהודים אמריקנים. ישראלים באים עם מנטליות שאנחנו יהודים, עושים קידוש בשישי, מדברים עברית בבית וזה מספיק. ואז הם מגיעים לארה"ב וזה ממש לא מספיק. ישראלים צריכים להבין כמה מאמצים משקיעים היהודים בשמירה על הזהות היהודית ועל הקהילה".
יהודי 8 באוקטובר: איך אפשר לעזור?
צ'זנוף מסביר שנקודה נוספת שישראלים לא מבינים היא עד כמה, בייחוד מאז 7 באוקטובר, ליהודי ארה"ב באמת אכפת מישראל: "הם באמת רוצים לעזור. השאלה הראשונה שאני תמיד נשאל בסוף מופע או בתגובות לפודקאסט היא 'מה אני יכול לעשות בשביל ישראל'. ברור שזה לא כל הקהילה, אבל אני בהחלט מאמין שיש רבים מאוד שרוצים לתמוך, לעזור ולהיות בקשר עם ישראל".
עם זאת, יש לו גם ביקורת על חוסר הסדר בקהילה היהודית. "בהקשר הזה, אני לא חושב שהקהילה היהודית-אמריקנית עשתה עבודה טובה במיוחד בהפיכת החיבור לישראל לפשוט ונגיש. יש לנו יותר מדי ארגונים עם משימות שונות, וזה מבלבל ומעמיס", הוא אומר. "למען האמת, אני גם לא חושב שממשלת ישראל עשתה עבודה מצוינת כדי שיהיה קל להתחבר אליה. הנה עוד דבר שאולי יפתיע ישראלים: הדרך מספר אחת לחבר אנשים לישראל, במיוחד צעירים, היא דרך ישראלים. אני לא חושב שישראלים מבינים עד כמה גדולה ההשפעה שלהם על צעירים יהודים אמריקנים – במיוחד כשהם מגיעים לעבוד במחנות קיץ בארצות הברית כחלק ממשלחת לחודשיים, או כשהם עושים שנת שירות או שנתיים. ההשפעה שלהם הרבה יותר חזקה מטיול תגלית, ואפילו מלימודי עברית – בוודאי יותר מבית ספר יהודי. הקשר פנים אל פנים עם ישראלים הוא הדרך החשובה ביותר לבניית קשר בין ישראל ליהדות ארצות הברית".
ומה יהודי ארה"ב לא מבינים לגבי הישראלים?
"אני חושב שבאופן כללי יהודים אמריקנים לא באמת מבינים את הישראלים. אני אומר 'אנחנו' כי אני גם יהודי אמריקני. אנחנו יודעים שאנחנו אוהבים אותם, אנחנו יודעים שאנחנו באותו צד ושיש לנו היסטוריה משותפת, אבל אנחנו לא באמת מבינים אותם. הרבה מהדברים שישראלים עושים מפתיעים אמריקנים וגם מפריעים להם – אם זו ישירות, בוטות, או סגנון הדיבור הישראלי.
"יהודים אמריקנים מופתעים בדרך כלל לגלות עד כמה ישראלים מחוברים למדינה, אפילו אם הם לא דתיים. כי עבור יהודים אמריקנים, יהדות וישראל הולכים יחד – זה כמעט אותו דבר. אז כשהם שומעים סיפורים על צעירים ישראלים שטסו חזרה לישראל ב-8 באוקטובר כדי להצטרף ליחידות שלהם בצבא, למרות העובדה שהם לא דתיים – קשה להם לעכל את הרעיון שמישהו ציוני אבל לא דתי, אלא חילוני".
לדבריו, "אני זוכר שכשהייתי בצבא, הייתי בערך בן 23, ולא האמנתי כמה חבר'ה ביחידה שלי מעולם לא עשו בר-מצווה. באמריקה, אם אתה יהודי – לא משנה כמה אתה חילוני – אתה עושה בר-מצווה. זה נראה הדבר הכי בסיסי, ובכל זאת הם היו מהלוחמים הכי רציניים ומסורים. יש גם את אלמנט הביטחון: לכל מי שלא גר פה קשה מאוד להבין איך זה לחיות עם אויב על הגדר שלך. אצל רוב האנשים בעולם, האויב הכי קרוב נמצא במרחק אלפי קילומטרים מהבית שלהם".
איך אתה מגדיר את סגנון הסטנדאפ שלך – יהודי, ישראלי או ערבוב בין השניים?
"אני חושב שהדי-אן-איי שלי מורכב מחוויות יהודיות אמיתיות שחוויתי בפועל, וחלק גדול מזה הוא ישראל. אני בדרך כלל מסביר את זה לאנשים כשהם שוקלים להזמין את המופע שלי עבור קהילה כלשהי. אני אומר להם: זה לא הומור של סטריאוטיפים, אלא חוויות אמיתיות, כמו בית ספר יהודי ומחנה קיץ, אבל גם מרכיב ישראלי דומיננטי. כשזה מגיע לישראל, הזווית שלי היא שאני אוהב לעזור לאמריקנים להבין את הישראלים, וגם לצחוק על מערכת היחסים המטורפת שבין יהודים אמריקנים לישראלים. אנחנו, יהודים אמריקנים, גדלים עם דימוי מסוים של מי הם הישראלים – 'אריות יהודה' שנלחמים בצבא, הצבר היפה והשרירי – ואני אוהב לצחוק על הישראלים, ועל ההפתעה שאנחנו חווים כשאנחנו מתחתנים עם ישראלי או חיים כאן, ועד כמה ישראלים באמת שונים. אז הדבר המרכזי הוא שזה לא סטריאוטיפים. זה לא 'ישראלים ככה, אמריקנים ככה', אלא ניסיון אמיתי להתעמק במערכות היחסים בין אנשים – אם זה ברמה היהודית, ואם זה ברמת הקשר בין ישראלים ליהודים אמריקנים".
צ'זנוף מסביר כי "מנהיגי קהילות מחפשים דרכים להביא את ישראל אל הקהילות היהודיות-אמריקניות שלהם בצורה נגישה, לא מאיימת, וכיפית. פעם כמעט כל אירוע של הפדרציות היהודיות היה הרצאה על איראן או חיזבאללה וכדומה, והם מבינים היום שאנחנו צריכים דרכים אחרות להגיע אל הקהילות שלנו – וקומדיה שאפשר להתחבר אליה היא אחת הדרכים".
אותנטיות כמפתח להסברה טובה
בסוף כל ערב פותח צ'זנוף את המופע לשאלות ותשובות, בעיקר על ישראל. "רוב השאלות עוסקות במה שעובר על הישראלים ועל סוגיות של החברה הישראלית", הוא מספר, "הם גם סקרנים מאוד לדעת על מה הישראלים מדברים באמת, ואיך נראים חיי היום-יום. יש התעניינות באנשים עצמם, בישראלי ממש. מאחר שאני נמצא על הגדר בין העולמות, אני יודע לענות ולדבר אליהם בשפה שהם יבינו לגמרי, ולא ב'ישראלית'".
אבינתן אור מדבר בכנס בוושינגטון
(צילום: Jewish Federations of North America)
צ'זנוף אומר שזה גם סוג של הסברה, אבל במופע ובפודקאסט הוא לא מהסס לדבר גם על החלקים הפחות מוצלחים של ישראל: "כשאני עושה את הפודקאסט שלי, אני מדבר גם על החלקים הקשים של החיים כאן, אבל זה בדיוק מה שהיה חסר לנו. יותר מדי זמן שידרנו החוצה מין גרסת 'דיסנילנד' של ישראל. אנשים רוצים לדעת גם על הדברים הרעים, על הדברים הקשים. כל דבר שהוא אותנטי – בסופו של דבר הוא יהיה הסברה טובה".
אתה מתכנן גם מופע לקהל הישראלי?
"אני עובד על מופע שלא יהיה בדיוק סטנד-אפ, אלא יותר סיפור קומי על המסע האישי שלי והיחסים שלי עם ישראל. זה יהיה מצחיק אבל יהיו גם הרבה רגעים רציניים. מעין מופע סולו של שעה. אני אוהב את הרעיון של אדם אחד על הבמה, בלי אביזרים או תמונות ורק עם מיקרופון שמעביר סיפור. היו זמנים שחששתי לעשות מופע בעברית בגלל המבטא אבל עכשיו אני חושב שזה דווקא יתרום לאותנטיות של הסיפור".
כריכת הספר ישראל 201למי מיועד הספר שכתבת?
"כתבתי את הספר 'ישראל 201' יחד עם חבר קומיקאי בשם בנג'י לויט, כי רצינו לכתוב ספר על כל הדברים שהופכים את ישראל למעניינת ומיוחדת ואף פעם לא מדברים עליהם – כמו למשל למה יש כל כך הרבה חתולים בירושלים, מה זה שביל ישראל ומיהם מלאכי השביל, למה יום כיפור הוא 'חג האופניים' ועוד המון אספקטים שונים של המדינה שרבים לא מכירים. זו שורה של תופעות ישראליות שאנחנו מנסים להסביר לקהל היהודי בעולם".
