קצת קשה לדמיין את זה היום, כשהוא לבוש כחרדי בחליפה שחורה וחובש מגבעת, אבל ברק גרוסברג היה פעם רחוק מאוד מאורח חיים דתי. בגיל 12 הוא התחיל לגדל שיער, וכבר בתור נער החל לחיות כרוקר. אביו, שאול גרוסברג, היה מפיק ואמרגן ידוע של להקות רוק מתקדם ומייסד "מועדון הרוק הישראלי", ודרכו הוא נחשף לעולם הזה. "גדלתי על להקות הרוק המפורסמות, מפינק פלויד, לד זפלין, הביטלס וכל החבר'ה הטובים", הוא מספר, "בערך בגיל 12 נחשפתי לחומרים של ג'ימי הנדריקס, וזה גרם לי לרצות להתחיל לנגן גם, בסגנון שלו".
ברק גרוסברג משלב בין רוק לחב"ד | צפו בכתבה
(צילום: נדב אבס, עריכת וידאו: בן חיים)
עם השנים הוא למד להכיר להקות רוק מתקדם, והחל להופיע בעצמו. הגיטרה החשמלית הפכה לחברתו הטובה ביותר. "הייתי חזק בתוך זה, ניגנתי עם אמנים ולהקות בתור גיטריסט", הוא מעיד. "היו לי חיים שהיו בהם הרבה מוזיקה טובה, צבעוניות וכיף, אבל מצד שני היה חסר לי משהו. הייתה לי תחושה קצת ריקה".
בסיום תהליך ארוך ומורכב, התגלגל גרוסברג לחזרה בתשובה ולחסידות חב"ד. היום הוא משלב את המסרים של החסידות ביצירה המוזיקלית שלו, במסגרת קריירת סולו. כך למשל הקליפ לשירו "לא מאוחר", שצבר מאות אלפי צפיות ביוטיוב, מציג אדם שמניח תפילין בדוכן של חב"ד ומתחבר מחדש למסורת היהודית.
איך אתה מתייחס להתנגדות מצד ארגונים חילוניים לדוכני התפילין של חב"ד?
"זו שאלה שמבחינתי היא מורכבת, כי אני גדלתי בדעות אחרות עם חברים שבאמת רובם מתנגדים לזה, והיום אני נמצא כמובן בצד השני שתומך בזה. חב"ד זה הכי דוכני תפילין ברחוב. אני קודם כול חושב שזה דבר שצריך לעשות אותו. אחד הדברים שהרבי מלובביץ' הכי דרש שיקרו זה מבצעי התפילין. עם זאת, אני חושב שצריך לעשות את זה בצורה שתהיה מתקבלת. אם יש מקום שבו חבדניק הולך להקים דוכן, ובאותו מקום יש התנגדות, וזה חוסם למשל איזו חנות או שיש שם פעילות וזה לא מסתדר לאנשים שם, אז צריך לזוז הצידה. למצוא פינה אחרת, ובאמת לכבד אותם".
את הרוק הכבד הוא החליף בשנים האחרונות בגרסה מרוככת יותר. "בתקופת הקורונה החלטתי שאם אני עושה מוזיקה יהודית ופונה גם לקהל דתי וקהל חרדי, אני רוצה לייצר מוזיקה שהיא יותר קלילה, יותר באזור של הפופ, גם דברים קצת יותר אלקטרוניים, יותר חדשניים – ופחות הרוק ה'מסורתי'. היום אני משלב בין השניים", לדבריו.
ניגון שפותח לבבות
תהליך החזרה בתשובה של גרוסברג בן ה-31 החל לפני כעשור. "יום אחד ישבתי בבית של ההורים שלי בשעות הערב המאוחרות, ושמעתי פתאום דרך החלון חליל צד מתנגן במהירות, בסגנון של להקות רוק מתקדם שגדלתי עליהן. נגינה מוטרפת", הוא משחזר. "זיהיתי שאלה הצלילים של החלילן הידוע אבי פיאמנטה. הסתכלתי דרך החלון וראיתי בית כנסת של חב"ד, שם באמת התקיים המופע של אבי פיאמנטה. בהחלטה של רגע, החלטתי לרדת להופעה. איך שהגעתי לבית הכנסת, ראיתי שהסתיימה ההופעה. עמדתי בכניסה, די מבולבל. איך שהם ראו אותי ככה עם השיער הארוך, עומד בכניסה, החבדניקים הזמינו אותי פנימה. מבחינתם הם חשבו – 'סוף-סוף אחד כזה מגיע אלינו'", הוא צוחק.
(הקליפ לשיר "לא מאוחר")
הוא זוכר היטב שיחה שהתגלגלה שם בינו ובין חבדניק חוזר בתשובה על רוקנרול, גיטרות וג'ימי הנדריקס, והאווירה החמה השאירה אצלו טעם של עוד. כעבור שלושה חודשים, בפורים, הוא הזדמן שוב למקום בדרך להופעה בפלורנטין. "שמעתי שיש מוזיקה, ונעצרתי. נכנסתי פנימה, והייתה שם מסיבת פורים עצבנית – ריקודים, רבנים שיכורים. באותה מסיבה פגשתי בחור שהזמין אותי להתארח בשבת אצלו בבית", הוא נזכר. "בהתחלה לא כל כך רציתי, אבל איכשהו בסוף הוא שכנע אותי להגיע. הייתה שבת מיוחדת עם עוד חבר'ה שלא היו דתיים. נהניתי מאוד, וכשיצאה השבת החלטתי שאני רוצה להתחיל להתחזק".
איך ההורים והסביבה הקרובה קיבלו את תהליך החזרה בתשובה שלך?
"לאבא שלי היה קצת יותר קשה לקבל את זה. אני מבין אותו, הוא באמת לא הגיע מהדעות האלה או מסגנון החיים הזה. מאידך, אצל אמא שלי, שמגיעה מבית קצת יותר מסורתי, זה יתקבל יותר, ועם השנים היא בעצמה גם התחזקה. מעבר לזה, החברה התל-אביבית החילונית – אפשר גם להגיד שמאלנית – שגדלתי בה, לא בדיוק עיכלה את זה באותם רגעים, ועד היום חלקם לא מעכלים את זה. חלקם כבר כן מקבלים, ודווקא מפרגנים, אפילו כאלה שממש בדעות הפוכות משלי, כי הם רואים את הדבר הטוב שזה עשה לי. היום יש לי משפחה וילדים, וגם במוזיקה, דווקא בתוך המסגרת הזאת, הצלחתי להתפתח רבות".
3 צפייה בגלריה
ברק גרוסברג. "מה שהדבר הזה, עם הלוק הזה, יכול לעשות – גם 20 בתי חב"ד לא יכולים לעשות"
(צילום: נדב אבס)
"אני בקשר עם חלק גדול מאותם אנשים עד היום", הוא מציין. "אני חושב שהכלל הכי גדול בחב"ד הוא 'ואהבת לרעך כמוך' – ואני באמת מתעקש לשמור על קשר עם אנשים כאלה, ולקבל ולאהוב אותם כמו שהם, והכול בסדר. כל ישראל חברים, מה שנקרא".
לאחרונה הקליט גרוסברג דואט עם אריאל זילבר לשיר "היי צמאה" – גרסה מודרנית ורעננה לניגון מוכר מחב"ד, שמילותיו לקוחות ממזמור ס"ג בתהילים ("צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי"). מבחינתו זו הייתה סגירת מעגל משפחתית: "להקת תמוז האגדית הופיעה בזמנו אצל אבא שלי במועדון הרוק בבית לסין, וכך נוצר קשר ביניהם. לפני ארבע שנים אירחתי את זילבר במופע במועדון הבארבי, שבו התארחו גם ארז לב ארי ודניאל זמיר. היה דיבור על שיר משותף של שנינו, וזה לא יצא. כשהתחלתי לעבוד על עיבוד מגניב לניגון 'היי צמאה', שלחתי לו סקיצה, וביום אחד זה נסגר וכבר היינו באולפן שלו".
(גרוסברג כפי שנשמע לפני שש שנים. התרכך מאז)
במובן מסוים, אתה מרגיש שאתה שליח של הרבי, דרך המוזיקה?
"אני עושה את זה באמת כי זה מה שאני. אבל כן, בהחלט. אני חושב שמה שהדבר הזה, עם הלוק הזה, יכול לעשות – גם 20 בתי חב"ד לא יכולים לעשות, וזה בהחלט פותח לבבות ומקרב אנשים. אני נתקל בזה הרבה – אנשים שבהתחלה כשאני מדבר איתם אני קולט שהם מתנגדים ליהדות, ואז אחרי איזה ניגון, אחרי איזה ג'מג'ום, פתאום נפתח להם הלב. אז כן, זו בהחלט שליחות".
הרוק במקור בא מהווי חתרני, איך לתפיסתך זה יכול להסתדר עם טקסטים יהודיים אמוניים?
"אני חושב שבחסידות יש מלכתחילה רעיון של לחבר תחתון ועליון. כל החסידות מושרשת על העניין הזה, של חיבור דברים שהם מופרדים. צריך למצוא את ההקשר הנכון, שזה יעבור בטעם טוב גם לחובבי הרוק וגם לקהל הדתי, ויתקבל על שני הצדדים. אני לא יכול לעשות רוק כבד מדי לחרדים. זה מתקבל, ואני חושב שזו הגאולה".
