על פי המסורת חרב בית המקדש השני בגלל "שנאת חינם". הפילוג בחברה היהודית והמאבקים בין קבוצות הלוחמים פגעו בצורה אנושה בסיכויי ההצלחה של "המרד הגדול" נגד האימפריה הרומית. ממצאים חדשים מצביעים על עומק הקרע שהיה בעם בימים ההם, וחושפים את הפילוג שהיה קיים גם בתוך הקבוצות הקנאיות ביותר.
בין הקיצונים שרצו למרוד בכל מחיר, הייתה חבורת קנאים אדוקה ואלימה במיוחד, שכונתה "סיקריים". הם עזבו את ירושלים בשנת 66 לספירה. חלקם התיישבו במצדה, בצוק המבודד שבמזרח מדבר יהודה, שם היו ארמונות שבנה הורדוס וחיל מצב רומאי. ואולם לדברי פרופ' איל רגב מאוניברסיטת בר אילן, אפילו בתוך הקבוצה הקנאית הזאת היו חילוקי דעות.
"המחקר שלנו מגלה שקבוצה אחת התמקמה בארמון המערבי שבנה הורדוס במצדה – הם גרו, בישלו, אפו וגם אכלו סעודות משותפות בצוותא", הוא מספר. "לעומתם, היו מורדים שחיו בקבוצות קטנות מאוד בחלקים האחרים של ההר – בחומת הסוגרים ובבניין סמוך לארמון המערבי. קבוצה זו הייתה מחולקת לזוגות, משפחות קטנות ואולי אף אנשים בודדים. הם בישלו לעצמם, אכלו בקבוצות קטנות או לבדם, וגרו בחדרים פרטיים קטנים".
5 צפייה בגלריה
כלי אבן מאוסף רשות העתיקות. "היו בין המורדים אנשים שאכלו בקבוצות קטנות או לבדם, וגרו בחדרים פרטיים קטנים"
(צילום: פרופ' בועז זיסו)
רגב הוא פרופ' מן המניין להיסטוריה וארכיאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת בית שני, במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה של אוניברסיטת בר אילן, וראש בית הספר ללימודי יסוד ביהדות במוסד האקדמי. ספרו The Social Archaeology of Late Second Temple Judaea: From Purity, Burial, and Art, to Qumran, Herod, and Masada שראה אור באנגלית (הוצאת ראוטלג'), עוסק בארכיאולוגיה חברתית של ארץ ישראל בסוף ימי בית שני, בטהרה ובקבורה ובאתרי קומראן, מצדה וארמונות הורדוס.
"הדרך הטובה ביותר לבחון את החברה העתיקה באופן אובייקטיבי וכוללני היא דרך הממצא הארכיאולוגי", הוא אומר. "הממצאים הם עובדות, וכשהם חוזרים על עצמם, אי אפשר להכחיש שמדובר בתופעה. כדי לפרש אותם צריך לשאול שאלות חברתיות ולהשתמש בכלי תיאורטיים מתחום מדעי החברה".
מי שאוכל לבד
הביטוי "שורפי אסמים", שחדר בשנה האחרונה למערכת הפוליטית הישראלית (ככינוי גנאי ליריבים שנוהגים, לכאורה, בחוסר אחריות לאומית), מתייחס למאורעות שמתועדים במקורות שונים לגבי המרד הגדול. בתלמוד הבבלי מתואר כיצד קבוצות של יהודים-קיצונים שחיו בירושלים, שרפו מחסני מזון ונאבקו במנהיגים הדתיים, בדרישה להחריף את המאבק נגד הרומאים. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו תיאר התרחשות דומה בכתביו. שריפת האסמים היא רק דוגמה אחת, חריפה במיוחד, לקרעים שהיו אז בחברה היהודית.
5 צפייה בגלריה
מתוך הסרט "אגדת חורבן". היהודים שקעו במאבקים פנימיים, וכך מלאכתו של טיטוס הייתה קלה
(איור: דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט)
ספרו החדש של פרופ' רגב מראה, בעזרת ממצאים ארכיאולוגיים, כיצד נוצר המצב המתואר באגדות חז"ל על החורבן, שבמסגרתו החברה היהודית התפוררה לקבוצות יריבות. "מלאכתו של טיטוס שהחריב את ירושלים והמקדש הייתה קלה", הוא אומר. "רוב כוחם של הלוחמים היהודים בוזבז על מלחמות היהודים – בינם ובין עצמם. אפשר לומר שהם למעשה אכלו זה את זה".
"הם חיו במקום מבודד, ובסוף התקופה אף תחת המצור של הרומאים – ובכל זאת הייתה שם קבוצה שהתעקשה לבזבז זמן וחומרי גלם כדי לבנות לעצמה חדרונים ולבשל כל אדם לעצמו"
אילו ממצאים מצביעים על כך שהיה פילוג גם בתוך קבוצת הסיקריים במצדה?
"הפרק הזה בספר מבוסס על מחקר משותף עם תהילה ליברמן, דוקטורנטית במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, שניתחה את תפרוסת כלי החרס, הטאבונים והכיריים. המורדים שחיו ללא שיתוף פעולה בנו חדרונים זעירים, או חילקו לכמה חדרונים את החדרים בחומה שמצאו מימי הורדוס.
"בניגוד לארמון המערבי, שם השתמשו עשרות מורדים בתנור אחד גדול ובכיריים גדולות במיוחד לבישול ולאפייה, אצל האחרים מספר יחידים או משפחה קטנה השתמשו בתנור או בכיריים בודדים. לפי הממצאים וכמות כלי החרס, בעיקר היחס בין סירי הבישול לכלים שבהם אכלו, כגון צלחות, קערות וספלים – לא היו להם סעודות משותפות כמו לחבריהם שבארמון המערבי".
"ברמה כזו של חוסר שיתוף פעולה במשאבים ופילוג יומיומי, אפשר אולי אף לפקפק בהנחה שאת ההתאבדות ההמונית הם ביצעו ביחד"
רגב מוסיף כי "צריך להבין שהם חיו במקום מבודד מאוד, ובסוף התקופה אף תחת המצור של הרומאים, עם מחסור באספקה – ובכל זאת הייתה שם קבוצה שהתעקשה לבזבז זמן וחומרי גלם כדי לבנות לעצמה חדרונים ולבשל כל אדם לעצמו, תוך מינימום שיתוף פעולה עם סביבתם. ברמה כזו של חוסר שיתוף פעולה במשאבים ופילוג יומיומי, אפשר אולי אף לפקפק בהנחה שאת ההתאבדות ההמונית הם ביצעו ביחד".
5 צפייה בגלריה
מקווה טהרה מאזור בן שמן. "הטהרה הפכה לסמל סטטוס, מעין קידוש העצמי"
(צילום: פרופ' בועז זיסו)
"היסטריית הטהרה"
בספרו מנתח פרופ' רגב כיצד לקראת סוף ימי בית שני החלה "היסטריית טהרה", כלשונו. נראה שהקמת מקוואות ביישובים יהודיים היא עניין חדש יחסית, שהחל רק במאה הראשונה שלפני הספירה. המחקר של פרופ' רגב מנתח איך באותם ימים אפשר היה למצוא מספר מקוואות ביישוב קטן, ולעיתים אפילו בבית אחד, שבהם התושבים הקפידו לטבול מדי יום. זאת, על אף שלפי חוקי התורה, החובה לטבול חלה רק במקרים שבהם אדם טמא רוצה לעלות למקדש או לאכול בשר קורבן, וכן על אישה לאחר ימי הווסת.
"יש תיאור היסטורי שבו אדם מספר כיצד הוא ממהר לטבול, רק כי הוא היה בשוק. נוסף על כך, מתברר שבאותה תקופה יש שימוש בכלי אבן אישיים, בעיקר ספלים, בכל אתר יהודי, בכמות חריגה. הסיבה לכך שהם עברו להשתמש בכלי אבן, היא שעל פי ההלכה היהודית כלי כזה לא יכול להיטמא".
"אנשים הקפידו להיות טהורים כל הזמן ולהבליט את טהרתם. הם בחרו להיות טהורים מעבר למה שנדרש בתורה. בכך הם למעשה התבדלו משכניהם, ולעיתים מהמשפחה"
מה הבעיה בכך שאנשים רוצים להיות טהורים?
"הטהרה הפכה לערך בפני עצמו. אנשים הקפידו להיות טהורים כל הזמן ולהבליט את טהרתם. מדובר באתוס שבו טהרת הגוף הפכה לחלק בלתי נפרדת מן הזהות העצמית של האדם. זו הייתה מעין תחרות מי יותר טהור. סמל סטטוס, מעין קידוש העצמי.
"האנשים האלה בחרו להיות טהורים מעבר למה שנדרש בתורה, לא בגלל שיוך קבוצתי, אלא כי הגוף שלהם והזהות האינדיבידואלית הפכו לדבר הכי חשוב. הם למעשה התבדלו משכניהם, ולעיתים מהמשפחה, מה שעלול ליצור התפוררות של המסגרות הישנות בחברה".
"התפרקות המשפחה המורחבת והחברה"
פרופ' רגב משוכנע שאפילו שיטת הקבורה בסוף ימי בית שני, מלמדת על "התפרקות המשפחה הגדולה והחברה, ועל מצב שבו הבליטו את זהותו האישית של המת – על חשבון התפיסה שהוא חלק בלתי נפרד מהחברה".
5 צפייה בגלריה
"העדפה של הזהות העצמית – אינדיבידואליזם – על הזהות המשפחתית והלאומית-אתנית". גלוסקמה עם הכתובת "מרים ברת ישוע בר קיפא כהן ממעזיה מבית אמרי"
(צילום: פרופ' בועז זיסו)
ממחקר שבו השתתף ד"ר עמרי עבאדי, שכתב את עבודת הדוקטורט שלו בהנחיית פרופ' רגב, עולה כי עד לאותה תקופה, הקבורה היהודית התנהלה באופן שונה: עם הפטירה היו קוברים את האדם במערה, ושנה לאחר מכן הוציאו את העצמות והעבירו אותן ל'מאספה' – בור ברצפת המערה, שם היו מאכסנים את העצמות של כל בני המשפחה. מכאן מקור הביטוי התנ"כי "נאסף אל אבותיו", מאחר שבאופן פיזי, עצמות האדם היו נאספות ומצטרפות אל כל בני משפחתו שמתו לפניו.
"נראה שבימי המרד הגדול אנשים העדיפו את עמדתם האישית על פני התפשרות עם אחרים ושיתוף פעולה. זה פגע קשות בלכידות החברתית של היהודים, ואלו היו הסדקים שהביאו לשבר מוחלט של החברה היהודית"
הספר החדש מנתח מנהג שהתפשט במאה הראשונה לספירה, בתקופה שקדמה למרד ברומאים: את עצמות המתים החלו להכניס לגלוסקמות, מעין תיבות גדולות עשויות חרס או אבן. "בשיטה זו הקוברים ניסו לשמר את הזהות האישית של הנקברים, לעיתים גם בכתובות על גבי הגלוסקמות, ובעיטורים המיוחדים שנחרטו על גביהן. הנקבר הופרד מהמשפחה המורחבת ונקבר עם הוריו או ילדיו הקטנים בכוך או בגלוסקמה, ולעיתים גם לבדו".
כריכת הספרצילום: הוצאת ראוטלג'לטענתו, "הקבורה בגלוסקמה של אדם בודד או עם מספר קרובים מדרגה ראשונה בלבד – הורים וילדיהם הקטנים – נבעה מהצורך להבליט את הזהות של האדם הפרטי ולבודד אותו מיתר המשפחה המורחבת. הנקברים נתפסו כאנשים בפני עצמם, וקבורתם דרשה תשומת לב מיוחדת. הם כבר לא חלק בלתי נפרד מהמשפחה הגדולה בקבר".
"האתוס של קידוש העצמי אינו עניין מודרני", הוא מסיק מכך. "הקבורה בדרך הזו, כמו גם ההיטהרות האישית במקווה או השימוש היומיומי בכלי אבן – ובמקרה של מורדי מצדה, המגורים בנפרד – מעידים על העדפה של הזהות העצמית, אינדיבידואליזם, יותר מאשר הזהות המשפחתית והלאומית-אתנית. לכן נראה שבימי המרד הגדול אנשים העדיפו את עמדתם האישית על פני התפשרות עם אחרים ושיתוף פעולה. הדבר הזה פגע קשות בלכידות החברתית של היהודים, ואלו היו בעצם הסדקים שהביאו לשבר מוחלט של החברה היהודית, שקרסה כלפי פנים למלחמת אחים".
