אפשר לנסות ולהתבונן בתהליכי ההתפוררות של ממשלת בנט-לפיד דרך עיניהם הפוליטיות של חברי הכנסת והיועצים הבכירים, שצפו בקרחון הפוליטי המתקרב ומיהרו לקפוץ בעור שיניהם מהספינה הטובעת. זהו ניתוח המונח על אדנים מוצקים, שמעטים יחלקו עליו ועיתונאים ופרשנים יוסיפו עליו פיקנטריה עסיסית, בדמות מאבקי כוח פנימיים.
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זה התחיל עם פרישתה של יו"ר הקואליציה, ח"כ עידית סילמן, דרך איתותיו הממושכים של ח"כ ניר אורבך כי הוא "על הקצה", וכעת עם פרישת בכירי לשכת ראש הממשלה – האחרון שבהם, טל גן צבי. הפרשנות הפוליטית נוטה לשייך משברים אישיים לכיפופי מרפקים, אגו, כבוד ושררה – אבל אין ספק כי פרישתו של האיש המקורב ביותר לראש הממשלה בנט, שהלך איתו כברת דרך ארוכה, אינה דבר של מה בכך ולא יכולה להישען על פרשנות טכנית בדמות מהלכים פוליטיים גרידא. דרוש פה הסבר מהותי, שיורד לשורש הסוציולוגיה של הציונות הדתית, שבערוגותיה גדלו ראש הממשלה ואיש אמונו וסודו.

מנסים להוכיח שתם עידן

כבר יותר מעשור שפרשנים, עיתונאים ומשפיענים מהמגזר הדתי-לאומי טוענים כי הציונות הדתית פורקה לרסיסים, כך שלא ניתן לראות בה עוד קהילה בעלת מאפיינים ורעיונות יסוד, המגבשים אותה לכדי קבוצה רעיונית אחידה. על מנת לאשש את טענתם, הם מגייסים אין-ספור אירועים, מחלוקות ומאבקים פנים-מגזריים בתחומים שונים.
1 צפייה בגלריה
 נפתלי בנט שמרית מאיר טל גן צבי
 נפתלי בנט שמרית מאיר טל גן צבי
משבר זהות. נפתלי בנט וטל גן צבי
(צילומים: קובי קואנקס, יוסי לזרוף)
לכאורה, תהליך זה הגיע לשיאו בעצם הקמתה של ממשלת בנט-לפיד-רע"ם, שלטענתם מהווה הוכחה ניצחת כי הציונות הדתית, כמגזר ייחודי ומובחן פרי המאה ה-20, אינה קיימת עוד. המחלוקת הפנים-מגזרית העזה בקרב הציבור הציוני דתי, בין תומכי הממשלה (שלפחות אגף אחד שלו הוא בן המגזר) ובין רוב מניינו ובניינו של הציבור הדתי, שעוין את הממשלה באופן חסר תקדים, מאשררת סופית את טענתם.
אינני מכחיש לרגע את העובדה שהספקטרום הרעיוני, התורני והאידיאולוגי הפנים-ציוני-דתי גדל והתרחב באופן חסר תקדים בעשורים האחרונים, וגלש למחוזות זהותיים, אישיים וארגוניים, הרחק מעבר למחוזות הפוליטיקה. אך כפי שטענתי פעמים רבות בעבר, אין בכך כדי להעיד ולו במעט על חיסולה של הציונות הדתית, כמגזר ייחודי ומובחן בחברה הישראלית.

המחיר כבד מדי

אין ספק כי בעת ייסודה של ממשלת בנט-לפיד-רע"ם, נלקח בחשבון כי התהליך ירחיק אותם מחלק ניכר ומשמעותי מהבייס הפוליטי הטבעי ומהמגזר הציוני-דתי. אך ככל שנוקף הזמן ועם האמרת המחירים האידיאולוגיים שנדרשו כדי לתחזק את הקואליציה המורכבת, חל פילוג בין ראשי המהלך ממפלגת ימינה, ובין מחנה "הפועלים" שבאו איתם.
עדו ליברמןד"ר עדו ליברמןצילום: מתוך אלבום אישי
בעוד ראשי המהלך, ובמיוחד ראש הממשלה עצמו, גמרו אומר לתחזק את הקואליציה בכל מחיר תמורת אקזיט אישי משמעותי – שאר הפעילים ראו בעיניים כלות את התרחקותם מ"בסיס האם" שלהם בציבור הציוני-דתי, ואת המחיר האידיאולוגי האישי שהם נדרשים לשלם, ולאט-לאט חלחלה אצלם ההחלטה כי המחיר הזה כבד מדי.
תהליך זה – ובראשו עזיבתו של גן צבי את לשכת בנט בתקופה רגישה כל כך, לצד עזיבתה של יו"ר הקואליציה סילמן, שוויתרה על משרת חלומותיה לטובת עתיד פוליטי לוט בערפל – מעיד מעבר לכל ספק כי למרות המחלוקות הפנימיות בציבור הדתי-לאומי, הרי שהיסודות הרעיוניים המשותפים ותחושת השייכות הסוציולוגית חזקים מכול, ושהציונות הדתית על כלל גווניה, מורכבויותיה ומחלוקותיה – עודנה חיה, נושמת ובועטת.
  • הכותב הוא סוציולוגי וחוקר הציונות הדתית במכללה האקדמית גליל מערבי