"מה שיקרה", התנבאתי בפני שני אנשי העמותה שישבו איתי בבית הקפה השני בטיבו בעולם, "זה שאתם תפסלו את כל הרעיונות שלי, ולכן אני גובה עליהם תשלום מראש". שני הגברים שישב מולי נבוכו לנוכח דרישתי המחוצפת. מי משלם על רעיונות? לבסוף נעתרו והשיחה נמשכה.
התואנה לפגישתי עם הצמד, שהתרחשה בתחילת 2017, נעוצה הייתה בהבנתם הנכונה של המתרחש. מדובר בחברי ארגון ציוני העוסק בקשרי חוץ בארצות הברית ובין השאר בהסברה. באופן שאינו מאפיין ישראלים, הם נערכו מראש לאירוע שעמד להתרחש בקרוב: ציון 50 שנה למלחמת ששת הימים. ברור היה להם שארגוני דה-לגיטימציה ינצלו את התאריך לקמפיין הסתה לכבוד יובל ל"כיבוש". הפגישה איתי הייתה חלק מסדרת פגישות עם אסטרטגים, משרדי פרסום וכיוצא באלה, כדי להקדים תרופה למכה.
3 צפייה בגלריה
מפגין בניו יורק עם חולצה הנושאת קריאה להקמת פלסטין במקום ישראל בכל שטחי הארץ
(צילום: Michael M. Santiago / Getty Images / AFP)
הסיבה הראשונה לדרישה שלי הייתה פרקטית. מי שחותם בסוף על הצ'ק הוא סמנכ"ל כספים או אדם המחזיק תפקיד דומה. בהגדרה, זה לא טיפוס שיכול לדמיין איך משלוש שורות על דף יתפתח נכס תקשורתי שמעניק תמורה לכסף. לו יכול היה לדמיין, הוא היה איש קריאייטיב הנוטה להתקפי חרדה ולא איש כספים שחייו דבש.
הסיבה השנייה היא הנושא העיקרי של המאמר שלפניכם. המחנה הלאומי-מסורתי-שמרני סובל מחולשה מובנית בכל הנוגע לקריאייטיב, דמיון ופריצת מסגרות. הוא מאמין באמת שלו, מחויב למסורת ולנורמות ידועות, ונוטה לראות בעולם מערכת קבועה המצייתת לחוק ההתמדה. השמרן יעדיף לרוב ביטחון על פני שבירת כללים, ויעדיף לרוב ודאות וקוהרנטיות על פני מה שהוא תופס כהפרת התקנון או כפרובוקציה. הוא בטוח שהוא צודק (לרוב בצדק), וכשהאדם בטוח בצדקתו, אין הוא חש צורך דחוף בפירוטכניקה ובעזרי הוראה.
3 צפייה בגלריה
מפגין בעד חמאס עם תמונתו של יחיא סינוואר במדיין, קולומביה, בצעדה לציון שנתיים למתקפת 7 באוקטובר
(צילום: Jaime Saldarriaga / AFP)
מי שעובד יום יום מול תעמולה, מחאות וקמפיינים יודע שהפער העצום בין הצד הפרוגרסיבי לזה השמרני אינו נעוץ רק בשאלה של כסף או של שליטה בתקשורת. הוא קשור לתודעה שונה המייצרת צורות מחשבה שונות ודרך חיים מנוגדת. המחנה הפרוגרסיבי בעולם כולו מפציץ בקמפיינים חדים, נועזים ואפקטיביים. הימין השמרני, בהכללה, כמעט תמיד נשאר עם טקסטים ארוכים, אתרים מקיפים ושקפים ש"מסבירים הכול" בעובדות. זה לא עובד, כי לאמת ולעובדות כמעט שאין ביקוש.
בסופו של דבר הגשתי שלושה רעיונות פשוטים להבנה ולביצוע, ששלושתם יחד השתרעו על פני פחות מ-50 מילים. זמן קצר לאחר מכן קיבלתי את התשלום, והרעיונות נדחו תוך עדכון פאסיב-אגרסיב כי מדובר בתשלום הגבוה ביותר ששילם מי מהם פר מילה. לאחר מכן עודכנתי כי הוחלט להקים אתר תוכן מקיף שיסקור את כל העובדות ההיסטוריות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
"ההיסטוריה של העם הפלשתיני", ספרו הריק של אסף וולאבל כאן לא נגמר הסיפור. את הרעיון השני ברשימה החלטתי לבצע בעצמי. הוא לא היה הרעיון המבריק ביותר, אבל היה הקל והזול לביצוע. עוד באותו היום שלחתי להוצאת הספרים של אמזון קובץ הכולל גרפיקת כריכה של ספר שכותרתו הייתה "ההיסטוריה של העם הפלשתיני". הקובץ, שהכיל 120 דפים בעברית ו-132 באנגלית (משום שהתרגום לאנגלית תמיד ארוך יותר), היה ריק לחלוטין.
בתוך ימים ספורים זכה הספר לאלפי תגובות נלהבות של קוראים שהעלו את הדירוג שלו והזניקו את המכירות ואת המיקום באמזון. בשיא האירוע כבשה "יצירת המופת" הזו את המקום הראשון בקטגוריית היסטוריה באתר והמקום השני במכירות הכלליות של הספרים, תוך שהוא משאיר מאחור את המהדורה החדשה והמיוחצנת של "סיפורה של שפחה" ואפילו כותר חדש של ג'ון גרישם שיצא באותו יום.
הספר הופיע בערוצי טלוויזיה, דנו בו בתוכניות רדיו והוא כמובן הפך ויראלי ברשתות החברתיות, שם הוא מתגלגל עד היום. נפתחו עליו ערכי ויקיפדיה בעברית, באנגלית ובערבית, והיות שרכשתי עבורו מספר קטלוגי רשמי, הוא אף נכנס לספריות אקדמיות. גם הסרתו הפוליטית מאמזון רק הוסיפה לפרסומו ולהגברת העיסוק בהיסטוריה הפלסטינית החמקמקה.
אסף וולצילום: ענת לוינסקיאבל כל זה קרה בדיעבד. בזמן אמת, איש מאנשי ההסברה, הדוברות והתקשורת שהרעיון נחשף בפניהם לא היה מוכן להשקיע בו אפילו שקל. אני תולה חלק בכך בשמרנות, בפחד להעז ובמחשבה "מה יגידו" ביישוב או בבית הכנסת אם ישמעו שהשקעתי בפלופ כזה.
ההגינות מחייבת לציין כי על כל רעיון שמתפוצץ יש עשרות שאינם מגיעים לביצוע, אחד בינוני ועוד אחד שנכשל לחלוטין. אך זו אינה סיבה להשתמרן, ו"מי שלא מעיז לא מזיז". האפשרות השנייה היא שמנגבים איתנו חומוס גם בטיפול העולמי באנטישמיות ובתנועות החרם, וגם בהסברת עמדתה של מדינת ישראל. לא תמיד יש צורך במילים, לפעמים יש צורך בביצים.
- אסף וול הוא איש קריאייטיב, עורך תוכן ראשי בתנועת הביטחוניסטים וסופר
