מעטים מהמאזינים שישמעו את השיר "בין גאולה ליפו" ללא ידע מקדים ינחשו מיהו הזמר והיוצר שעומד מאחוריו, לאיזו חברה הוא משתייך ומה הסיפור שלו. תכירו את ירוחם קצנלבוגן, או בקיצור ירוחם – זמר רוק חרדי למהדרין. הוא גדל בקהילה שמרנית בשכונת בית וגן בירושלים, ללא טלוויזיה או אינטרנט, אבל לימים נחשף לקלאסיקות רוק ונשבה בקסמו של הז'אנר.
עם קול חם שמזכיר את פיטר רוט, גיטרות חשמליות ותיפוף אנרגטי שממשיכים את מסורת להקות הרוק הגדולות של שנות ה-90, בהפקה מהוקצעת של רן אלמליח מכנסיית השכל, ירוחם נשמע כמו הדבר האמיתי. לריאיון הוא מגיע בחולצה לבנה מכופתרת, עם ציציות בחוץ וכיפה שחורה. יש לו טלפון חכם, אבל עם סינון תכנים מחמיר. "את הכתבה שאתה מכין איתי עכשיו לא אוכל לקרוא באינטרנט שלי", הוא מגלה, "אזדקק לעזרה של אשתי כדי לקרוא אותה. עד עכשיו היה לי טלפון כשר, עכשיו יש לי סמארטפון מוגן ומהודר".
("בין גאולה ליפו" – השיר הראשון של ירוחם)
"בתוך השקע העגול שבין גאולה ליפו / יש מקום לכל אחד ושתי דרכים עולות", הוא שר בסינגל הבכורה, העוסק בתפר שבין שכונת גאולה החרדית לרחוב יפו שמסמל בשיר את התרבות החילונית. בפזמון הוא מדמה את הערבוב בין העולמות בירושלים למתקנים בפארק שעשועים: "גלגל מסתובב / קרוסלה ענקית / העולם מתהפך // גלגל מסתובב / לפעמים זה נראה שהשמיים / הם הארץ".
זהו שיר הנושא מתוך מיני אלבום (EP) עתידי בן חמישה שירים, בהפקת רן אלמליח ובניהולו האמנותי של חיים שמש. את הזמר מלווה להקה מגוונת המורכבת מנגנים חילונים ודתיים. הטקסטים שלו מקוריים, אבל הוא כותב לא פעם בהשראת המקורות ויש לו בתכנון, בין השאר, שיר עוצמתי על מעמד הר סיני. מקורות ההשראה שלו כוללים מוזיקאים ישראלים לצד שמות בולטים מחו"ל.
"הלהקות שאני מתכבד להגיד שאני אוהב במיוחד לשמוע הן רדיוהד, אואזיס ופינק פלויד. מבחינתי האיחוד של אואזיס היה חדשה מסעירה שהעולם נהיה יותר טוב", הוא מספר. "הופעה של אואזיס זה ה'כל נדרי' של המוזיקה, תפילת יום כיפור, מבחינתי. במוזיקה הישראלית אני אוהב הרבה, ומי שהם ממש אדמו"רים שלי בעולם המוזיקה הם אהוד בנאי, אביב גפן ופוליקר. כששמעתי בפעם הראשונה את פוליקר חשבתי שהוא אריה ברונר, זמר חסידי שהקול שלו דומה לו. חשבתי, 'לא ידעתי שאריה ברונר כותב שירים כל כך יפים'".
אתה מדבר בקול מהוסס, אבל כשאתה שר יש לך המון ביטחון.
"כשאני שר יש לי זמן להתכונן, אני מכין את התנופה. אני והלהקה מתכוננים להופעה ראשונה, ושם נהיה עוד יותר רושפים מהשירים כמו שהם יהיו באלבום. אני רוצה לעשות מוזיקה שתשטוף אותי וגם את הקהל".
מופע השקת האלבום שלו צפוי להתקיים ב-13.3 (המרץ 2, תל אביב). השבוע (יום שני, כ"ט בשבט) הוא חגג יום הולדת 35 – לא גיל מוקדם לפרוץ בו. "תמיד ניחמתי את עצמי שאהוד בנאי הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו בגיל 34, וגם יונתן רזאל, וגם ברי סחרוף הוציא אלבום סולו ראשון בגיל הזה", הוא אומר.
גיטרה שיש לה נשמה משלה
הדרך שלו לא הייתה סלולה. הוא גדל בבית חרדי ליטאי כבן זקונים, מעליו שתי אחיות ועוד אח. "גדלתי בחינוך שמרני מאוד, חינוך שבו גיטרה זה משהו שלא רוצים לקנות לי כי זה יוציא אותי מהלימוד. החינוך שקיבלתי יקר לי מאוד, אני שמח מאוד שהייתי בו, אבל לא התאמתי למערכת בכל מיני מובנים", הוא מסביר.
7 צפייה בגלריה
הופעת האיחוד של אואזיס בוויילס. "חדשה מסעירה שהעולם נהיה יותר טוב"
(צילום: Gareth Cattermole / Getty Images)
בישיבה הקטנה "זרע יצחק", שבה למד, הוא נחשף בפעם הראשונה לגיטרה. "כשהגעתי לישיבה השתדלתי מאוד להיות צדיק, לשמור את המצוות ולהתפלל. בסביבות גיל 15 הגיע בחור אמריקאי אחד, שלמד שנה מעליי, עם גיטרה", הוא משחזר, "הוא ישב על המדרגות וניגן בגיטרה, והיה נראה שלגיטרה פשוט יש נשמה משלה, שהיא ממש צועקת. מאותו רגע אני בחיפוש אחרי הדבר הזה. הרגשתי נמוך מאוד עם עצמי באותה תקופה. הרגשתי שהדבר הזה ייתן לי אפשרות לאהוב את עצמי ויגרום לכך שאנשים לא יפגעו בי. עד היום אני מחפש להעניק לעצמי קצת אהבה".
מבחינתך זה קרב? קשה לך לאהוב את עצמך?
"אני מתמודד עם שנאה עצמית יותר ממה שאני שומע מאחרים. יש לי באמת מרדף למלא את הבור הזה, זה המרדף של החיים שלי".
"כשגילו שאני יושב עם גיטרה ומנגן, העיפו אותי מהישיבה. אחרי כמה ימים החזירו אותי, רק אחרי שההורים שלי הפקידו את הגיטרה במקום לא ידוע והבטחתי שלא אעשה את זה שוב. היה לי חושך בעיניים"
בשלב ההוא החליט ירוחם להשיג לעצמו גיטרה משלו, ויהי מה: "ידעתי שלא ייתנו לי גיטרה, אז התחלתי לחסוך כסף ממבחנים בישיבה, שמי שהצליח בהם קיבל כמה שקלים. הלכתי לשוק הערבי בעיר העתיקה לקנות לי גיטרה. מאז עברתי עשרות גיטרות, אבל אני זוכר את הגיטרה הזאת עד היום".
בישיבה פחות אהבו את זה. "כשגילו שאני יושב עם גיטרה ומנגן, העיפו אותי מהישיבה. אחרי כמה ימים החזירו אותי, רק אחרי שההורים שלי הפקידו את הגיטרה במקום לא ידוע והבטחתי שלא אעשה את זה שוב", הוא נזכר. "היה לי חושך בעיניים כשהעיפו אותי בפעם הראשונה ממוסד לימודי, הייתי ילד טוב".
בדרך לא דרך, הגיטרה חזרה לידיו. "גיליתי אצל איזו דודה הפקידו את הגיטרה, הגעתי אליה בעורמה ולקחתי את הגיטרה", לדבריו. "בהמשך הלכתי לישיבה גדולה משוחררת מאוד, 'עטרת ישראל', שיש בה המון עיסוק במוזיקה. שם הכרתי בחורים שמנגנים בגיטרה חשמלית. היה לי חבר שלקח אותי לישיבה לידנו שהיה לה שומר, מאבטח ממוצא קווקזי, שהיה בסיסט בלהקה של רוק רוסי שהייתה מופיעה קבוע בפאב 'פוטין' (השלט עם השם הזה בכניסה לעסק הוסר במהלך המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ש"מ) מול העירייה. הוא נתן לנו לשמוע ביטלס. שם נחשפתי בפעם הראשונה לרוק".
בזכות אחותו, אשת התקשורת והסופרת נעמי צוובנר, הוא נחשף בפעם הראשונה למוזיקה ישראלית שנמצאת מחוץ לגבולות המגזר החרדי. "אצלה שמעתי את שני השירים הישראליים הראשונים ששמעתי: 'אבסורד' של שלמה ארצי ו'דמעות של מלאכים' של אריק איינשטיין. בשבילי זו הייתה מהפכה. אני זוכר את ההלם לשמוע בפעם הראשונה מוזיקה שמתכוונת למה שכתוב בה", הוא משתף.
"כשאני פוגש חייל אני מתבייש"
אשתו, טובה, היא סטייליסטית אישית לחרדיות. הוא היה בן 24 כשהם התחתנו. יש להם ילד אחד בן שנתיים וחצי, רפאל, שנולד אחרי שנים של המתנה. "לא הצלחנו להביא ילדים תשע שנים", הוא מספר.
7 צפייה בגלריה
ירוחם קצנלבוגן. "חורה לי שלא אומרים בתפילות בקהילות חרדיות את 'מי שבירך לחיילי צה"ל'"
(צילום: דייב שחר)
את גיסו הוא מגדיר כרב שלו. "גיסי הגדול, הרב נפתלי כהן, מלווה אותי כל החיים. הוא בוגר ישיבת פוניבז', הכיר את גדולי הדור מקרוב, והוא בן אדם שמח, מלא אנרגיה וחכם מאוד", לדבריו. "הוא לקח אותי פעם לברסלבר שהיה אבן שואבת להמון צעירים, גם בחורי ישיבות וגם יוצאים בשאלה. הייתה לו זוּלה בשכונת סנהדריה, חדר ספוג עשן סיגריות, כל שנייה מכינים קפה שחור, ויושבים איתו מסביב לשולחן. לפעמים מוציאים ליקוטי מוהר"ן, סיפורי מעשיות או גמרא. יושבים ומספרים סיפורי הרפתקאות. שם הכרתי לראשונה את העולם שמתנהל בין העולם החרדי לעולם החילוני, את העולם של הנושרים. הכרתי שם פעיל שטח שעובד עם נוער בסיכון, שמנסה לסחוב אותם בחזרה הביתה ולישיבה".
"חברים שלי התגייסו במסגרת שלב ב', ואני לא, גם מסיבות משפחתיות, אבל באמת אני מתבייש. האמת היא שאני בוש ונכלם. כשאני רואה חייל ברחוב יש לי שתי מחשבות בראש – אחת היא שאני רוצה ללכת להגיד לו תודה, והשנייה היא שאני לא רוצה לקבל את הפרצוף שהוא יעשה לי"
כבר עשור הוא עובד בעצמו עם נוער בסיכון. "התחלתי לעבוד בבית היל"ה בפתח תקווה, לשם מגיעים נערים שנפלטו מכל מסגרת. נערים בלי כיפה, מבתים חרדיים, ואני מלמד אותם מוזיקה. בסוף אנחנו עושים הופעה", הוא מספר. "היום אני עובד בעוד מקומות, גם באגף הנוער בבני ברק".
מה עמדתך לגבי סוגיית גיוס תלמידי הישיבות?
"כשהייתי בגיל גיוס הייתי במצב נפשי שלא אִפשר לי להתקבל לצבא, פסיכולוג אמר לי את זה. אבל השאלה הזו גדולה עליי. אני יודע שאני לא באמת מבין את גודל ערך התורה, ויודע שגם מידת החסד וההתנדבות שלי למען הזולת לא כל כך גדולה. בתחילת המלחמה התחזקתי מאוד עם הלימוד והתפילה. חברים שלי באמת התגייסו במסגרת שלב ב', ואני לא, גם מסיבות משפחתיות, אבל באמת אני מתבייש בפניך. לא יודע מה להגיד לך".
יכול להיות שזה יקרה בעתיד?
"אם אלך להתגייס עכשיו, אני אצא לחופש מליווי עשרות רבות של נערים שאני נותן להם משהו חשוב דרך המוזיקה, ואני גם לומד תורה. אני לא פוסל אפשרות שזה יקרה, אבל מה עם הנערים האלה? האמת היא שאני בוש ונכלם. כשאני רואה חייל ברחוב יש לי שתי מחשבות בראש – אחת היא שאני רוצה ללכת להגיד לו תודה, והשנייה היא שאני לא רוצה לקבל את הפרצוף שהוא יעשה לי. כל חייל שאני פוגש אותו לשיחה, אני ממש מתבייש ממנו ומודה לו. חורה לי שלא אומרים בתפילות בקהילות חרדיות את 'מי שבירך לחיילי צה"ל'".
7 צפייה בגלריה
רן אלמליח (משמאל) לצד יורם חזן מלהקת כנסיית השכל. "בן אדם טוב ועניו"
(צילום: איליה מלניקוב)
סבא של סבא שלו עלה לירושלים מבריסק והשתייך ליישוב הישן בירושלים. "סבא רבא שלי, שאני קרוי על שמו, נקרא יעקב ירוחם קצנלבוגן. הוא שירת בגדוד טוביה, הגדוד החרדי במלחמת השחרור", הוא מספר, "הוא גם היה שליח של הסוכנות היהודית בלונדון במשך שנתיים. אחיו, אהרן, היה ראש ישיבת 'תורה ויראה' שהתנגד מאוד לציונות. אח אחר, רפאל, היה דווקא רב של פועלי אגודת ישראל, של חרדים שהשתלבו ועבדו. שלושתם היו תלמידי חכמים".
איבד את ההסתכלות דרך סטיגמות
בעברו הייתה לו תקופה של חיפושים. בין האזנה לשירים של עידן רייכל לנבירה בשירי קרליבך, הוא השקיע שעות באימוני הגיטרה. "הייתה תקופה שבה איבדתי את שמירת המצוות שלי בדרך", הוא מגלה. "התקבלתי לבית הספר למוזיקה 'מזמור', אבל ההורים שלי כמעט קיבלו התקף לב... הלימודים שם מעורבים, בנים ובנות ביחד. לקחו אותי לשיעורים פרטיים. הייתי חצי שנה בישיבה לנושרים, ואז סיפרו לי שנפתחה ישיבה קטנטונת במקסיקו. טסתי למקסיקו".
ממש כמו השיר של אביב גפן.
"כן", הוא מחייך. "הייתי שם לבד. היה שם ראש כולל מיוחד שהתחבר אליי והכניס אותי לכולל האברכים שלו. במקסיקו חזרתי בתשובה שלמה. למדתי הכי הרבה, נסעתי לאומן בראש השנה. אחרי זה נסעתי לאנגליה, רציתי מאוד להגיע לשם, עם כל הרוק הבריטי שאני שומע. הייתי שם חצי שנה. נסעתי לשם עם 2,500 דולר שהרווחתי בכולל, אבל חוץ מזה לא ארגנתי כלום. לא ידעתי אנגלית. שמעתי את השירים בלי להבין את המילים. על שירים שמעניינים אותי מאוד אני פותח גוגל טרנסלייט. עד היום אני לא יודע אנגלית.
"הגעתי ללונדון, היה שלג. ביקשתי מנהג מונית לקחת אותי לבית כנסת מרכזי, ישבתי שם וחיכיתי לראות מה יקרה, ובאמת קרה. בא בחור ואמר שהוא רואה שאני חדש פה, ויש מלונית של אנשים שבאים מישראל. ישנתי עם עוד שני קבצנים בחדר. נסעתי למנצ'סטר, ושם למדתי תורה בהתמדה בקהילה של ברסלב. הייתי מתבודד שם ליד הנהר. בתקופה הזו לא שמעתי מוזיקה. עד היום אני במלחמה עם הדבר הזה, עם המחשבה שחיים אמיתיים של תורה זה אומר לעסוק רק בתורה ובתפילה, ואני בן אדם טוטאלי שרוצה באמת לחוות את הדבר הזה".
בסדרה "סיכוי להינצל", אביתר בנאי סיפר איך הרב משה שפירא אמר לו כך: "אתה צריך לעשות מוזיקה... הקדוש ברוך הוא עשה את האדם בעל כישרונות, ודרך הכישרון הזה הוא צריך להאיר לעולם... גם תורה תלמד, בסדר, אבל מוזיקה יותר חשוב".
"זה אומר לי שאני באמת בדרך הנכונה, אבל זה לא נותן לי ביטחון גמור... אני מרגיש מבולבל עם הדבר הזה. אני מרגיש שאולי בכל זאת הייתי צריך להיות אברך שלומד כל היום ויש לו את הפינה שלו, והתורה והמצוות הן כל עולמו. עד היום אני חושב שחיים כאלה הם החיים המאושרים ביותר".
קצנלבוגן מקפיד לשיר "אלוקים" בקו"ף, אבל לא מרגיש שהדת מגבילה אותו ביצירה ("בראש שלי אני יכול ליצור איזו מוזיקה שאני רוצה ולכתוב מה שאני רוצה"). לצד זאת, הוא חושף: "היום אני לא שומע בכלל זמרות".
בכלל לא? למה?
"קודם כול כי אסור. יש כל מיני היתרים כאלה ואחרים. אני בוחר להחמיר על עצמי, כמו שהלכתי למקווה הבוקר, כאשר אין חיוב בזה. אני רוצה לעבור את העולם הזה בהצלחה עם ההלכה".
מה לגבי הופעות בפני קהל מעורב? גם את זה רבנים שמוגדרים כגדולי הדור אסרו.
"אני מתכוון להופיע בפני קהל מעורב. אני שואל את הרב שלי, הרב נפתלי כהן, והוא מדריך אותי".
7 צפייה בגלריה
אברכים בישיבה, ארכיון. "עד היום אני חושב שאלה החיים המאושרים ביותר"
(צילום: שמואל מוניץ)
כשחזר מאנגליה לארץ הוא הלך ללמוד בישיבת מיר. לצד הלימוד, בשום שלב הוא לא זנח את המוזיקה: "בחורף אחד כתבתי 25 שירים. חלקם נמצאים באלבום שעומד לצאת. הייתי יושב לבד, מחשיך את החדר ומקליט סקיצות באולפן ביתי שארגנתי לעצמי. חיפשתי מה לעשות עם זה. יצרתי קשר עם גיל סמטנה, שהפיק המון את אהוד בנאי. בהתחלה הוא לא הבין מאיפה נפלתי עליו. ישבתי איתו לסשן אבל זה לא הבשיל. אחר כך שמעת פודקאסט על מוזיקה שבו התראיין חיים שמש. הוא הזמין בפודקאסט כל יוצר או יוצרת ליצור איתו קשר. שלחתי לו סקיצות והוא קבע איתי פגישה בהרצליה. הרגשתי מאוד לא בנוח, אבל מצד שני אני רוצה לעשות מוזיקה. הוא אמר שעף לו המוח מהסקיצות ששמע".
המנהל המוזיקלי חיים שמש, שמוביל היום את חברת Blue Zone Music, קישר אותו לרן אלמליח שהפיק את האלבום. ירוחם מבהיר שהפערים בין השקפות העולם של שניהם לא באו לידי ביטוי: "רן הוא בן אדם טוב ועניו. איבדתי את ההסתכלות על אנשים דרך סטיגמות. התקופה שלי בחו"ל הייתה משמעותית בעניין הזה. זה גם עוזר לי להסתכל לנוער בסיכון בגובה העיניים. אני רואה נער כמו שהוא, ולא משנה מה האמונה שלו. אני אומר – בוא נעשה מוזיקה ביחד, בוא נהיה חברים".
אין לך זמרי רוק חרדים מבית שיוצרים שירים מקוריים ואפשר לשאת אליהם עיניים.
"נכון. זו ממש דרך לא כבושה. אני רוצה להראות שבן אדם חרדי יכול לעשות מוזיקה שיש בה כוונה, עומק ואמנות".
