כמה שבועות לפני שסומלילנד עלתה לכותרות בעקבות ההכרה הישראלית ההיסטורית, שני חסידי חב"ד ממיאמי כבר הסתובבו שם במשימה יוצאת דופן. עורך הדין מענדי ליברמן ואיש העסקים יענקי רובין, שניהם חברים בקהילת חב"ד בפלורידה, הגיעו למדינה האפריקנית לא כדי לטייל, לא כדי לבדוק הזדמנויות עסקיות, ולא כחלק ממשלחת רשמית. הם הגיעו לשם כדי להדפיס ספר חסידי עתיק - "תניא".
המסע להדפסת ספר התניא בסומלילנד
ליברמן ורובין סיפרו בריאיון לעיתון "כפר חב"ד", כי יש להם תחביב בלתי שגרתי: להיכנס למדינות שמוגדרות כרגישות או עוינות לישראל, ולנסות להדפיס בהן את התניא. כך עשו בעיראק ובכוויית, וכך גם בסומלילנד ודרום סודן. מבחינתם זו שליחות, ומבחינת כל אדם אחר, זה נשמע כמו מסע שמערב אומץ, תעוזה והרבה מאוד חוסר ודאות.
"יש בערך 195 מדינות בעולם", הם אמרו בראיון. "יש לכאורה לא יותר מ-15 מדינות שבהן לא הודפס עדיין ספר התניא. אנחנו בחרנו בעיראק, כוויית ועכשיו סומליה או סומלילנד ודרום סודן, מתוך רשימה של מדינות שקל יותר להדפיס בהן, משום שיש מעט מאוד אנשים בעולם שיש להם את האומץ, כמונו, לנסוע למדינות המסוכנות האלו כדי למלא את ההוראה הזו".
מהו ספר "התניא"?
ספר ה"תניא" הוא יצירה חסידית בת יותר מ-200 שנה, שחיבר רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. למרות גילו, הוא משמש עד היום כמדריך פסיכולוגי-רוחני שמדבר על מה שעובר על כל אדם: מאבקים פנימיים, משמעות, בחירה, רגשות וחיים עם עומק.
הרבי מלובביץ' ראה בו ספר אוניברסלי, ולכן התעקש להדפיס אותו בכל מקום אפשרי בעולם, גם במדינות רחוקות, נידחות, ואפילו כאלה שלא תמיד מקבלות בברכה טקסטים יהודיים. בעיניו, עצם הנוכחות הפיזית של התניא במקום מסוים יוצרת "נקודת אור" שמזככת את העולם.
הספר הודפס גם באיראן ובלבנון. עותקים מהספר בלבנון, שהודפס במלחמת לבנון הראשונה, מונחים במרכז לשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בשנים האחרונות, התניא הפך לכוכב גם בקרב קהלים לא דתיים, בתל אביב, בפריפריה, בקבוצות לימוד ובמפגשי חברים, שמגלים בו ספר שמדבר בשפה פשוטה על שאלות עמוקות.
אבל הדרך להדפסת התניא בסומלילנד לא הייתה פשוטה. רובין מספר כי עוד לפני שהמריאו, הם נתקלו בחשדנות עמוקה מצד בתי הדפוס המקומיים. "כשרוצים להדפיס ספרי תניא במדינה אחרת, ובמיוחד במדינה כמו סומליה או סומלילנד, זה לא מתקבל בברכה", הוא אמר בריאיון ל"כפר חב"ד". "בתחילה הם רואים שזו שפה אחרת, עוד לפני שהזכרנו שהם בכלל לא קולטים שזו לשון הקודש. אפשר לומר שזה פשוט מסוכן מאוד עבורם להדפיס כל דבר שאינו בשפה שלהם או תואם את אמונות היסוד שלהם".
לדבריו, כמעט כל בית דפוס שאליו פנו סירב להדפיס את הספר. "כולם פחדו, כל בעלי בתי הדפוס עמם דיברנו לא רצו שום קשר לזה. ברוך השם שבסופו של דבר, אחרי הרבה לחצים, חקירות, תשלום נוסף וכמובן הברכה של הרבי, הם הסכימו להדפסה".
גם השהות במדינה הייתה מאתגרת. "הסתכלו עלינו כעל תיירים אמריקנים לבנים", סיפרו השניים. "כולם רצו לדעת אם אנחנו ממינסוטה, אז הפסקנו לומר לאנשים שאנחנו ממיאמי ואמרנו להם שאנחנו ממינסוטה כבדיחה". באותה תקופה, פרשת שחיתות גדולה במינסוטה, שבה היו מעורבים מהגרים מסומליה, תפסה כותרות בארה"ב, מה שהפך את הבדיחה שלהם לעוד יותר טעונה.
השניים סיפרו כי ברחובות בירת סומלילנד אין כמעט זרים, אבל מנגד יש מקומיים שלא אוהבים שמצלמים אותם, ונסיעות קשות מחוץ לבירה הרגייסה בגלל מחסור בכבישים סלולים. "ראינו משהו על היסטוריה יהודית אפשרית בעיירה אחרת", הם אומרים, "אבל לא יכולנו לנסוע כי לא היה מספיק זמן לנסיעה הלוך וחזור".
אחד הרגעים המפתיעים במסע הגיע דווקא אחרי שחזרו לארה"ב. הם לא העלו בדעתם לרגע אחד שישראל תכיר במדינה הזו. לדברי רובין, המדריך המקומי שלהם אמר שיש תקווה שישראל וארה"ב יכירו בסומלילנד, אך הם לא ייחסו לכך חשיבות מיוחדת. "למען האמת, הייתה זו הפעם הראשונה שבה שמענו שישראל עשויה להכיר בסומלילנד".
גם לאחר ההדפסה, החששות לא נעלמו. "סומליה או סומלילנד היא לא המדינה שאתם רוצים להתעסק איתה", הם אומרים. "לא רק אנחנו כזרים, אלא אף התושבים עצמם, אלו שהדפיסו עבורנו. גם הם פחדו מאוד להיות מעורבים. משום שמטבע הדברים, העונש על כל דבר שיש לו קשר ליהדות, ובמיוחד הוצאה לאור של משהו כמו ספר התניא, עלול להיות חמור במיוחד".
ובכל זאת, רובין וליברמן מספרים שהמדפיסים עצמם היו ידידותיים. "לאחר שהסכימו, ואפילו לפני שהגענו לשם, בעת שדיברתי איתם מראש, הם היו מאוד ידידותיים", אומר רובין. "אבל זה נכון לגבי המדפיסים. אני לא בטוח שזה היה נכון לגבי גורמים רשמיים כלשהם. מאידך, כמו שאמרנו קודם, אולי עכשיו לאחר שישראל הכירה בעצמאות שלהם, הם יהיו יותר פרו-יהודים".
