זאת לא הרפורמה, זה לא המשפט, זה לא כן-ביבי לא-ביבי, זה לא הכיבוש, זה לא יוקר המחיה, זה אפילו לא השד העדתי הישן והרע. זאת חרדה בסיסית, עמוקה, אמיתית. זה תהליך אבלות היסטורי, מהדהד, שעובר על חלקים נרחבים בציבור החילוני-ליברלי ועל המעגלים העוטפים אותו.
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הכול מתחיל ונגמר לטעמי במספר אחד בלבד: 4.9. זהו, באחוזים, קצב הגידול של האוכלוסייה החרדית. כמעט פי 2.5 מקצב הגידול של כלל החברה. המשמעות היא הכפלה של מספר החרדים כל 15 שנה בערך. וזה אומר שבעוד 30 ו-40 שנה, בהנחה שקצב הגידול יישמר, כשליש מהישראלים יהיו חרדים.
קראו עוד בערוץ היהדות:
עם ישראל חי עם הנתון הזה כבר שנים ארוכות. הכול ידוע. הכול כתוב בדוחות הלמ"ס, ברישומי משרד החינוך, בשנתוני הגיוס לצה"ל. אבל כבר שנים שהחילוניות הישראלית חיה בהכחשה או בהדחקה.
תוצאות הבחירות האחרונות, ובליץ החקיקה והצעות החוק שהגיעו מיד לאחריהן, העבירו את הציבור המדחיק לשלב ההכרחי הבא: שלב הזעם. מאות-אלפי ישראלים התעוררו לממשלת ימין-חרדים רחבה, שגם החליטה לשם שינוי לנסות ליישם את הבטחות הבחירות שלה.

גם אני הייתי שם

אל המציאות הברורה הזאת התעורר הציבור המדחיק, ובבת-אחת הוא נתקף חרדה קיומית – הוא הבין, ובמידה לא מעטה של צדק, כי מדינת ישראל משתנה. וכי היא תמשיך להשתנות בעתיד הנראה לעין.
והוא נתקף בפאניקה. דימויים כמו אפגניסטן וטהרן תפסו את קדמת המחשבה, ומשם הדרך לייאוש, אריזת מזוודות והוצאת הכספים לחו"ל – קצרה. את הפאניקה תדלקו, במידה רבה של ילדותיות וטיפשות, הפוליטיקאים המנצחים, שבמקום להרגיע ולחשוב על הצד השני, הוסיפו הצעות חוק הזויות, התבטאויות חשוכות והנאה ממראות הפחד בצד השני.
1 צפייה בגלריה
(צילום: אלי מנדלבאום)
הציבור הזה, רובו הגדול ישראלים ציונים מעולים, רואה את החרדים כולם כמקשה אחת. מבחינתו, אין שם גוונים. שחורים מכל הכיוונים. כולם משתמטים, כולם חשוכים, כולם תלמידי ישיבות וכולם חיים על חשבון החילונים. וכמובן, לכולם מטרה אחת: להפוך את ישראל למדינת הלכה המדירה נשים וסוקלת נואפים. ומכאן הפחד המצמית מהרפורמה המשפטית, ומחוסר הנכונות לשמוע – אבל לשמוע באמת, מתוך אמפתיה – את טענות המצדדים בשינוי.
אני יודע כי גם אני הייתי שם. אני זוכר איך כנער הסתובבתי עם הסטיקר "אני חילוני חרד". איך כסטודנט צעקתי בהפגנות "חרדים תצאו מהוורידים". לא הכרתי ולו חרדי אחד, אבל הרגשתי שאני צודק, ובעיקר פחדתי שהחרדים ימשיכו להתרבות, ותכף נחשול שחור וחשוך ישטוף אותנו.
עברו הרבה שנים. הנער החרד משנות ה-90 גילה שנבואות הזעם לא התממשו. הציבור החרדי, שכבר אז היה גדול ומשמעותי, באמת גדל בקצב מסחרר, אבל לא כפו עליי דבר. להפך, מדינת ישראל המשיכה לצמוח ולהיפתח, פנימה והחוצה. עם הזמן הפסקתי לפחד. למדתי להכיר. התחלתי לראות את הגוונים שבחברה החרדית (והיא מגוונת לפחות כמו זו החילונית), קניתי חברים, ובעיקר – הבנתי שחוץ מהפרקטיקה של סדר היום, אין בינינו הבדלים גדולים. כולנו רוצים לחיות במדינה חופשית, לכלכל את המשפחה שלנו, לדאוג לחינוך ילדינו, להרגיש שהרחובות בטוחים.

לטפח עתיד משותף

לא מזמן פגשתי יזם אמריקני. הוא משקיע בחברות סטארטאפ בכל העולם וגם בישראל. "אתה יודע למה אני הכי מאמין בסטארטאפים שלי שנוסדו בבני ברק?" שאל, ולא הפתיע אותי כלל בתשובתו: "כי הם הכי רוצים. הם עובדים הכי קשה, הם לא ישנים בכלל. הם באים בראש פתוח לעולם, במבט רענן, בתמימות. הם רואים דברים שאחרים לא רואים. ואני אומר לך, אם רק ייתנו להם, החרדים לא רק שלא יהוו נטל על הכלכלה, החרדים יכולים להיות מנוע הצמיחה שלכם, פוטנציאל שאין היום לאף מדינה בעולם".
אלון גולדשטיין אלון גולדשטיין צילום: צביקה טישלר
ואכן, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון ל-2021, שיעור התעסוקה של נשים חרדיות הגיע לשיא היסטורי ותאם לראשונה את שיעור התעסוקה של נשים יהודיות לא-חרדיות, שהוא 83%. מרבית החרדיות, כ-85%, מועסקות בתעשיית ההייטק במגוון תפקידים טכנולוגיים.
אם החברה הישראלית החילונית-ליברלית תשכיל להבין שלא על הרפורמה הם בוכים, כי אם על הפחד לטפס במעלה הסולם ולקבל את החרדים, נוכל לחשוב בבהירות. נוכל לטפח אמפתיה הדדית. ובעיקר – נוכל לעבוד יחד על העתיד המשותף שלנו: מדינת ישראל, שאולי היא חרדית יותר מבחינת הדמוגרפיה, אבל תדע להכיל את כולם, ותדע לנצל את כל אזרחיה למען הצמיחה המשותפת שלנו.