פריז, מאי 1968. שביתות סטודנטים וסטודנטיות מתלקחות במספר אוניברסיטאות ותיכונים ברחבי עיר האורות, והמוחים קוראים לנער את הסדר הישן. ממשלת צרפת כשלה בניסיונותיה לדכא את המהומות. צעדי המשטרה רק החריפו את המצב וגררו קרבות רחוב. בסופו של דבר, פרצה שביתה כללית ברחבי צרפת שכללה כ-10 מיליון עובדים, ואלה דרשו שיפור בתנאים ובמשכורות. את מרד הסטודנטים הנהיג בין השאר דניאל כהן-בנדיט, הידוע בכינויו "דני האדום" – בן להורים יהודים שברחו מגרמניה בשנת 1933, כאשר הנאצים עלו לשלטון.
ההשלכות של המרד והמהומות הגיעו עד לפסטיבל קאן – המהדורה ה-21 של אירוע הקולנוע הנוצץ והחשוב לא הגיעה כלל לסיומה ולא חולקו בה פרסים. מאורעות מאי 1968 אתגרו את הנשיא שארל דה גול. במהלך אותו חודש סוער ומכונן, הוא נסע לגרמניה ונפגש עם הגנרל ז'אק מאסו, המפקד הצבאי הצרפתי בגרמניה. קרוב לוודאי הוא התייעץ איתו בדבר התערבות צבאית נגד המפגינים.
6 צפייה בגלריה
מתוך "הבית הבטוח". "מבחינתי המשפחה בסרט מייצגת את צרפת כולה"
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים)
בסופו של דבר, הנשיא דה גול החליט לאמץ חלק מדרישות המפגינים והמפגינות. הוא גם שקל לערוך משאל עם, אבל ראש הממשלה ז'ורז' פומפידו שכנע אותו לפזר את הפרלמנט וללכת לבחירות.
57 שנה אחרי מאורעות 1968, הם עדיין מאוזכרים, מרתקים וגם מעסיקים יוצרים ויוצרות. בפסטיבל ברלין האחרון, "הבית הבטוח", דרמה קומית מקסימה ומהנה המתרחשת בפריז על רקע אותם אירועים סוערים והיסטוריים, התחרתה על פרס "דוב הזהב". עכשיו היא מגיעה לפסטיבל הקולנוע היהודי 2025, שנפתח בסינמטק ירושלים במוצאי שבת.
הבמאי השווייצרי ליונל באייר (50) ביסס את "הבית הבטוח" על רומן מאת כריסטוף בולטנסקי. סבו של בולטנסקי, אטיין אלכסנדר – רופא יהודי שהגיע לצרפת מרוסיה – נאלץ להסתתר מתחת לרצפת דירתו הפריזאית במהלך הכיבוש הנאצי.
6 צפייה בגלריה
הבמאי ליונל באייר. בן זוגו בא ממשפחה ישראלית
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים)
לעובדה הזאת הייתה השפעה על בני המשפחה, שנולדו בשלהי המלחמה או אחריה: למשל על השקפת עולמו ויצירתו של כריסטיאן בולטנסקי, דודו של כריסטוף – אמן מיצב, צייר וצלם חשוב ומפורסם, שמת ב-2021; זיכרון, שכחה ומוות היו חומרי הגלם שהעסיקו וטרדו אותו, והוא אמר פעם: "השואה היא הטראומה שלי". גם כריסטוף עצמו לא חמק מההשלכות האלה וספרו מסתמך על תולדות משפחתו והדירה שבה היא גרה.
"תנועות הימין הקיצוני בצרפת מחשיבות את 1968 לתחילת עידן של כאוס ולידתה של תנועת ה'ווק', שאותה הם שונאים כל כך. בעיניהם, 1968 הייתה קטסטרופה. עבור הדור שלי – ובמיוחד עבורי, שמזדהה כהומו – 1968 השיקה הרבה מהדברים הטובים שיש לנו היום"
עלילת הסרט "הבית הבטוח" מתמקדת בילד בן תשע בשם כריסטוף, בן למשפחה בורגנית למדי. בעוד הוריו משתתפים במהומות ובהפגנות מאי 1968, הוא נהנה לבלות עם סבו וסבתו בדירתם. הילד גם נהנה מנוכחותם של הדודים האמנותיים והאינטלקטואליים ומחברתה של סבתא רבתא שופעת החיים שבאה מאודסה. כאשר אורח מכובד ורם מעלה מחפש מקלט בביתם, המשפחה מתעמתת עם ההיסטוריה שלה, וסודות משפחתיים מתקופת השואה צפים אל פני השטח.
"שנת 1968 הייתה נקודה חשובה מאוד לחברה הצרפתית ולתנועות השחרור האירופיות – תנועות של נשים, של הקהילה הלהט"בית ושל רבות אחרות, ומתוקף כך הייתה זו גם נקודת עלייתו של הימין הקיצוני", אמר ליונל באייר, בריאיון שערכתי אותו במהלך פסטיבל ברלין. "בצרפת, למשל, תנועות הימין הקיצוני מחשיבות את 1968 לתחילת עידן של כאוס ולידתה של תנועת ה'ווק', שאותה הם שונאים כל כך. לטענתם, מחאות 1968 הן הסיבה שבגללה צרפת כבר איננה צרפת, ועלינו לחזור לנקודה שקדמה להן. לדידם, 1968 הייתה קטסטרופה.
6 צפייה בגלריה
מתוך הסרט "הבית הבטוח". מבוסס על ספר מאת כריסטוף בולטנסקי
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים)
"עבור הדור שלי – ובמיוחד עבורי, שמזדהה כהומו – 1968 השיקה הרבה מהדברים הטובים שיש לנו היום. אני רוצה לזכור את המחאות האלה כרגע חשוב מאוד לפרוגרסיביות בחברה שלנו. זו גם הסיבה שבחרנו לעגן את הסרט בחודשים הקריטיים של 1968, בעוד במציאות יש בספר משפט אחד בלבד שמתייחס לתקופה – כריסטוף בולטנסקי, הסופר, רק ציין שדודו פתח את תערוכות הציורים הראשונה שלו ב-3 במאי 1968, היום שבו פרץ מרד הסטודנטים. מבחינתי המשפחה בסרט מייצגת את צרפת כולה, וההיסטוריה שלה היא ההיסטוריה של אנשי צרפת כולם".
"בכל מקום פוגשים בשואה"
בספרו עסק כריסטוף בולטנסקי בהיסטוריה של משפחתו, החל מתקופת השואה. בין השאר כתב: "מה קורה כשסבא שלי, שראה את עצמו צרפתי לחלוטין, היה צריך להסתתר במלחמה בביתו, בלב פריז, במעין לימבו, כמו מהגר בלתי חוקי? מהי מורשת הפחד? כיצד מועבר סוד המשפחה, ליבת החושך שיכלה לבלוע הכול?"
באייר מעיד שהוא נמשך לספר "הבית הבטוח" והחליט לעשות ממנו סרט כבר שהוא יצא למדפים ב-2015. "במשך שנים רציתי ליצור סרט על השואה, אבל התקשיתי לדמיין את עצמי מצלם סרט היסטורי על התקופה ומנסה לשחזר את פריז של שנות ה-40. גם הפחיד אותי לביים שחקנים שיעטו על עצמם את המדים הנאציים וידברו כמו נאצים, או שחקנים שיענדו את הטלאי הצהוב. ממש חשתי לא בנוח עם כל הרעיון", אמר. "במובן הזה הספר היה באמת מושלם, כי הוא סיפר מעשייה הרבה יותר מורכבת על הדרך שבה אסון השואה מלווה אותנו: על כך שלא מדובר במאורע היסטורי בודד, אלא במשהו שמלווה את חייהם של כל מי ששרדו אותה".
לדבריו, "1968 היא נקודה מעניינת לערוך מתוכה פסיכואנליזה של החברה הצרפתית: 23 שנים לאחר תום המלחמה, כשכל מה שהיה חבוי במהלך 23 השנים הללו פתאום צף ועולה במהפכה. היה מעניין להכניס את זה לסרט שלי".
הבמאי סבור שהשואה הותירה חותם בחיי היומיום של כל אזרח אירופאי. "אפשר לראות אותה משתקפת בכל רגע היסטורי, ומה שאני אוהב בספר הוא שאפשר לראות באיזו אלגנטיות ועדינות השואה נוכחת בו. הוא לא דן בשואה באופן גלוי באף שלב, אבל תמיד יש דבר מה שקשור אליה", הסביר. "זו הסיבה לכך שהחלטתי ליצור את הסרט, כי הספר איפשר לי לדבר על התקופה הזו בהיסטוריה שלנו, האירופית".
6 צפייה בגלריה
מתוך "הבית הבטוח". "היום הסרט רלוונטי מתמיד"
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים)
בהקשר של הסרט, אי אפשר להתעלם מנושא האנטישמיות – זו שמרימה את ראשה ביתר שאת בשנתיים האחרונות. "התחלתי לעבוד על הפרויקט ב-2015 – כך שהתקופה הייתה שונה מאוד מהיום – אבל גם אז הייתה הרבה אנטישמיות באירופה", ציין באייר, "בעולם בכלל, אבל באירופה בפרט. לכן אמרתי שטוב, זה בדיוק הזמן להיזכר במה שקרה לנו אז, במקום שממנו באנו ובשאלה – האם היית בצד הנכון של ההיסטוריה בתקופת מלחמת העולם השנייה? היום הסרט רלוונטי מתמיד".
ציינת באחד הראיונות שסרטך "הבית הבטוח" עוסק בשואה אבל "איננו סרט היסטורי". כמה חשוב לדעתך לספר סיפורים על השואה מזוויות מגוונות שלא הכרנו קודם לכן?
"כפי שאמרתי, כבר לא מדובר באירוע שתחום בנקודה כלשהי בעבר. כשאתה שווייצרי או גרמני או צרפתי, מגוון רחב של סיבות מחבר אותך לשואה. אני, למשל, אזרח שווייצרי, ואני יודע היום שהמשטר שלי שיתף פעולה עם הנאצים ואיפשר להם להמיר את כל הכסף שנבזז מהמזרח לפרנקים שווייצריים, כדי שיוכלו לקנות נשק חדש ולהמשיך במלחמה. גם השווייצרים לגמרי שותפים למלחמה שהרסה את אירופה.
"לכל אירופאי, ונכון הדבר גם להיסטוריה המשפחתית הפרטית שלי, יש משהו שמחבר אותו לשואה. אני רואה את זה בהיבטים רבים בחיי היומיום שלי. אם אתה חי בפריז, למשל, אתה עובר בכל יום על פני רחוב שתלויה בו לוחית שעליה כתוב: 'מכאן גורשו ילדים יהודים' או 'כך וכך נרצח כאן מפני שהיה חבר בתנועת ההתנגדות'".
"אני גאה מאוד שייתכן שיש קשר לקהילה היהודית מהצד של אבא שלי. אבל אני לא רוצה לדעת לבטח, בין השאר כי זה ידרוש ממני מחקר מעמיק. אולי אני לא רוצה להעמיק במחקר, כי אני עלול דווקא להתאכזב לגלות שאין לי קשר אמיתי עם היהדות"
אז בוודאי היה מרגש מאוד, ואולי גם טעון, להציג בבכורה את "הבית הבטוח" דווקא בברלין.
"עשיתי ריצה בברלין ובכל מקום רואים את הדי המלחמה. בכל מקום פוגשים בשואה. אם אתה גר בגרמניה, אתה מודע עד כמה השואה השפיעה עליך. גם השאלה איך אנחנו מתנהלים מול מר פוטין ואוקראינה נגועה בסוגיית השואה: למה הגרמנים לא רוצים להציב שם חיילים? בדיוק בגלל ההיסטוריה. למה פוטין טוען שהאוקראינים נאצים, למשל? גם זה קשור להיסטוריה. הכול קשור. מבחינתי 'השואה' קורית במקומות שונים ובאספקטים שונים בחיי היומיום. המשפחה שלי, למשל, מקורה בפולין ואני יודע שאם אלך אחורה בהיסטוריה המשפחתית תימצא איזו דמות יהודית – אבל במשפחה שלנו אף פעם לא מדברים על זה, כי אבא שלי היה כומר פרוטסטנטי. מדובר בפרט שנותר חבוי לגמרי בהיסטוריה המשפחתית שלי – בדיוק בגלל המלחמה, בגלל מערכת היחסים שכיננו עם היהודים באירופה. מעניין לראות שזה דבר שאנחנו חיים בחיי היומיום שלנו באירופה".
6 צפייה בגלריה
"אני מאמין שכאשר אתה גר במקום כלשהו, ההדים של מה שקרה בעבר נשארים שם". מתוך הסרט
(צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים)
מה עוד אתה יכול לספר על השורשים היהודיים שלך?
"זה מורכב מאוד. כשחזרתי לפולין לברר מה בדיוק קרה למשפחה שלי, ראיתי בארכיונים שבאילן היוחסין שלנו מופיע איזה שם יהודי. זה היה מורכב כי הוא הופיע בצד של אבי. כמו כן היה לנו פלדמן במשפחה בעבר. יש הרבה יהודים בברלין ובוורשה, שכשאתה אומר להם ששם המשפחה שלך הוא באייר, הם יגידו לך: 'אתה גרמני מאוד', או לחלופין, 'יכול להיות שאתה יהודי'. בכל מקרה, יש שורשים יהודיים במשפחה. אני גאה מאוד שייתכן שיש קשר לקהילה היהודית מהצד של אבא שלי. אבל אני לא רוצה לדעת לבטח, בין השאר כי זה ידרוש ממני מחקר מעמיק. אולי אני לא רוצה להעמיק במחקר, כי אני עלול דווקא להתאכזב לגלות שאין לי קשר אמיתי עם היהדות".
הבית הוא דמות בפני עצמה
במהלך שיחתנו, באייר סיפר שיש לו קרובים רבים בתל אביב והוא ביקר בה לא אחת. "יש לי הרבה קרובים בישראל מהצד של בעלי (השחקן יליד שווייץ אדריאן באראצונה, שאותו הכיר בסדנה ב-2010, והוא גם משחק בסרט "הבית הבטוח" – א"ק). הוא בא ממשפחה ישראלית", חשף הבמאי.
בימים אלה, באייר מוטרד לא רק משאלת האנטישמיות "שנגעה בכולנו בשנים האחרונות", אלא גם מההומופוביה שמרימה את ראשה. "אני אוהב שב'הבית הבטוח', הילד אומר במהלך נסיעה במכונית: 'אני לא רוצה להיות יהודי, אני רוצה להיות יופן (Youpin)', שהוא כינוי גנאי ליהודים. הוא אומר, למעשה, שהוא מוכן להיות יהודי אם נלווית לזה תווית הגנאי – כאות הזדהות ותמיכה עם קהילה שהושמצה. זה דומה לאנשים שיגידו, למשל, 'אני מוכן להיות לסבית', על רקע התקפותיו של טראמפ על הלסביות. 'גם אני אטען שאני לסבית, כי אם אתה תוקף אותן – אז גם אני אהיה הן'. זה גם הרעיון שעולה בסרט – לומר שאם יש איום שמרחף, אז אני רוצה להיות בצד המאוים של ההיסטוריה".
מה דעתך על כך שמשתמשים היום רבות בעולם ולעיתים גם בפוליטיקה הישראלית במונח "נאצי" ובהשוואות לנאצים?
"זה בלתי נסבל. חוסר הבנה משווע של ההיסטוריה. זה גם חוסר כבוד לקורבנות, כשאומרים דבר כזה. אני לא יודע מה זה לעמוד מול נאצי באמת. ליליאן רובר, שמשחקת את הסבתא רבתא בסרט שלי, הייתה ילדה יהודייה במהלך מלחמת העולם השנייה ונאלצה להתחבא. ליליאן סיפרה לי, בחיוך גדול, איך היא הרגישה לעבור את הגבול שהפריד בין צרפת החופשית לזו הכבושה. ההורים שלה החביאו אותה מתחת למזוודה במכונית, כך שתוכל לעבור את הגבול.
"כשליליאן סיפרה לי שהיא פחדה לפרוץ בצחוק, כשהיא הייתה צריכה לעבור את הגבול, אמרתי לעצמי באותו רגע שאני בחיים לא אבין את החוויה הזו, כי לי יש עכשיו זכות לגדל ילד בן שמונה במדינה חופשית – כך שבאמת בחיים לא אוכל להבין אותה. יכולה להיות לי אמפתיה למה שליליאן עברה, אבל בחיים לא אגיד: 'אני מבין מה זה להיות ילדה יהודייה בשנת 1939 בפריז'. אז לדבר היום על נאצים או לעשות השוואה לנאצים, מבחינתי זה בלתי נתפס. בבקשה היו כנים וענווים, כשאתם מדברים על הנושאים האלה".
איך יצרת את הבית של המשפחה, שמתפקד כמעט כדמות בפני עצמה?
"בספר סוגיית הבית חשובה מאוד, היות שסיפורה של משפחת בולטנסקי מועבר לנו דרך כל חדר וחדר בבית. כריסטוף לקח חדר אחד בבית וסיפר לנו את כל מה שקרה בו לאורך מאה שלמה. דירת המשפחה עדיין עומדת על כנה בפריז וכריסטוף עדיין חוזר אליה מדי שבוע כדי לפגוש את דודו או סתם לבלות בחלל הזה. גם הילדים שלו מגיעים לדירה הזאת, כך שהיא עדיין מקום חי. כריסטוף הציע לי לבקר במקום, אבל אמרתי לו שאני לא רוצה, כי אני מעדיף לשמור את מה שדמיינתי בעת הקריאה בספר שלו, וגם להכניס דברים מהמשפחה שלי לדימוי הבית.
"אין ספק שהדירה בהחלט מרכזית לסיפור, כי היא מתפקדת כמו הרוח, המוח של המשפחה. הדירה היא הממלכה של בני המשפחה והם לא אוהבים לצאת ממנה. בנינו את כל הבית באולפן – החלטנו על כל צבע וצבע שמופיע בו, על כל קיר וכל דבר אחר שנזקקנו לו. רציתי לתת ייצוג פיזי להיסטוריה המשפחתית, וכך רואים שכבות של היסטוריה בכל מקום: ספרים, תקליטים ותמונות. רציתי לתת את התחושה שהמשפחה הזו אוגרת סיפורים כבר תקופה ארוכה".
הוא ציין כי "הבית היה גם המקום שבו המשפחה התחבאה במהלך מלחמת העולם השנייה, ומשהו מהחוויה הזו דבק לקירות. אני מאמין בזה, שכאשר אתה גר במקום כלשהו, ההדים של מה שקרה בעבר נשארים במקום. היה גם נחמד שיכולנו לבחור את כל הצבעים ולערבב בין דברים שבאמת ייצגו את החברה הצרפתית של שנות ה-60. את ההיסטוריה של פעם והבניינים של פעם, מתקופת צרפת של המאה ה-19. יצרנו שילוב בין המודרנה לעבר".
