בעוד יהודים ברחבי העולם מדליקים נרות חנוכה כדי לחגוג חוסן ולהביע זהות והשתייכות, חורבותיה של אפאמיה - עיר עתיקה בסוריה של ימינו - חושפות פרק בהיסטוריה היהודית המסבך את התפיסות הרווחות לגבי החיים היהודיים תחת השלטון ההלניסטי.
אפאמיה נוסדה במאה ה-3 לפני הספירה על ידי אנטיוכוס הראשון סוטר (280-261 לפני הספירה), סבא רבא של אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, שליט הממלכה הסלאוקית, שהטיל על היהודים את גזרות השמד, ובימיו החל מרד החשמונאים.
אנטיוכוס הראשון ייסד את אפאמיה על גדת נהר האורונטס, כחלק מאסטרטגיה רחבה יותר לחיזוק שליטת הממלכה הסלאוקית ברחבי אסיה הקטנה. העיר נבנתה על רמה ליד נהר מרסיאס בצומת דרכים של סחר ומסעות, הפכה למרכז מסחרי ואסטרטגי מרכזי בנתיב הדרומי הגדול המקשר את חלקה הפנימי של אסיה הקטנה לנמלי הים התיכון.
הנוכחות היהודית באפאמיה מופיעה הן במקורות היסטוריים והן במקורות ארכאולוגיים. ההיסטוריון היהודי בן המאה הראשונה יוסף בן מתתיהו תיאר את העיר כחלק מעולם הפכפך של מלחמת אזרחים רומית ובריתות משתנות.
בספרו "מלחמת היהודים", מספר בן מתתיהו על האירועים שהתרחשו סמוך לעיר בתקופה שלאחר מותו של יוליוס קיסר. בן מתתיהו ציין בנוסף כי באפאמיה הייתה אחת האוכלוסיות היהודיות הגדולות ביותר מחוץ ליהודה, וכי במהלך מלחמת היהודים-רומאים הראשונה (73-66 לספירה), תושבים מקומיים הגנו על התושבים היהודים במקום להסגיר אותם.
בעוד שההיסטוריה הנרטיבית דלה בעדויות ממשיות לחיי הקהילה היהודית, הן הופיעו בעיקר הודות לתגליות ארכאולוגיות. בשנת 1934, ארכאולוגים בלגים חשפו בית כנסת מהמאה ה-4 ליד הקארדו מקסימוס הגדול של אפאמיה, שדרת העמודים הראשית של העיר. המיקום הבולט סמוך ללב העיר מרמז על כך שהיהודים שולבו בחיים הציבוריים, הרחק מרובעים מודרים.
רצפת הפסיפס הנרחבת של בית הכנסת, ששטחה כמעט 120 מטרים רבועים, הייתה מעוטרת להפליא. שלא כמו בתי כנסת אחרים באותה העת - כמו בעיר דורה אירופוס, הידוע בציורי הקיר המקראיים שלו – רצפת בית הכנסת באפאמיה כיבדה את האיסור היהודי על ייצוג פיגורטיבי. מלבד מוטיב חנוכייה קטן, האמנות שלה יכלה להידמות לזו של וילה הלניסטית עשירה. ההבדל העיקרי היה של כתובות התורמים והתורמות ביוונית – הלינגואה פרנקה של העולם ההלניסטי – שעיגנו אותה בזהות הדתית היהודית והעידו על קהילה מעורבת ומשגשגת.
כתובות אלו ונוכחותו העירונית המרכזית של בית הכנסת מרמזות על כך שיהודים באפאמיה לא היו פסיביים ולא נסתרים מהעין בעולם שנשלט על ידי התרבות ההלניסטית. הם שמרו על ייחודיות דתית, השקיעו במרחב מונומנטלי, ועסקו בפומבי בסביבה קוסמופוליטית שעוצבה על ידי השפה, האדריכלות והמסחר היווניים.
במאות מאוחרות יותר, כאשר הדינמיקה הדתית השתנתה עם עליית הנצרות, בית הכנסת הוסווה על ידי כנסייה מהמאה ה-5, דבר המשקף את סדרי העדיפויות התרבותיים והפוליטיים המשתנים. עם זאת, בית הכנסת הקדום יותר – שנשמר מתחת לאדמה עד גילויו – מספק הצצה חיה לתקופה שבה הזהות היהודית התקיימה בחברה ההלניסטית והרומית.
מקורות כתובים מהתקופה כמעט ולא מתעדים את החיים היהודיים באסיה הקטנה בפירוט. ספרות רבנית כמעט ולא מזכירה יהודים בפרובינציות המזרחיות, ומקורות נוצריים מתארים לעתים קרובות קהילות יהודיות דרך עדשות פולמוסיות. כתובות התורמים והתורמות באפאמיה, כמו אלו שנמצאו באתרים ארכאולוגיים כמו אנטיוכיה וסרדיס, מספקות עדויות נדירות וישירות למבנה, זהות ופעילות קהילתית יהודית במהלך העת העתיקה המאוחרת.
בהיסטוריה הקרובה יותר, הנוכחות היהודית בסוריה נמשכה עד המאה ה-20, כאשר הסלמה באלימות אנטי-יהודית במהלך ואחרי קבלת העצמאות הסורית הובילה להיעלמותן הכמעט מוחלטת של קהילות יהודיות מקומיות. גם כיום, מאמינים כי רק קומץ יהודים נותרו במדינה, כאשר רבים עלו לישראל בעשורים האחרונים.
חורבותיה של אפאמיה - שהייתה בעבר צומת דרכים של השפעה הלניסטית ורומית - מגוללים את סיפורה ומה שהתרחש בסביבתה. הפסיפסים והכתובות ששרדו בשטחה, אשר מאוחסנים במוזיאון הלאומי של דמשק ובאוספים נוספים, ממשיכים לשאת את סיפורה ולספק עדויות בנות שנים רבות.
בכל הנוגע לחג החנוכה - חג של זהות, חוסן והמשכיות - סיפורה של אפאמיה מספק תזכורת רבת עוצמה לכך שחיי היהודים בעולם העתיק לא היו רק חיים של התנגדות, אלא גם של אינטגרציה, נראות וחיי קהילה משגשגים - אפילו תחת שליטתן של תרבויות דומיננטיות שעיצבו את ההיסטוריה.
