לפני מספר שבועות קראנו בבתי הכנסת את פרשת "כי תשא" בספר שמות. הפרשה הזאת כוללת את הכישלון הנורא של עגל הזהב. בקרבת זמן למעמד הר סיני מתקהל העם ודורש מאהרן: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים", וזאת מפני שמשה בושש לרדת מן ההר. בהמשך, משה מתחנן ומייחל לסליחת הבורא, ובין השאר הוא אומר את המילים המרטיטות הבאות: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".
לא פחות מכך: אם אין מחילה לעם, משה עצמוֹ מבקש להימחק מהספר – יהא זה ספר החיים או ספר התורה. כאן מתבטאת היטב פרשת ההנהגה בעיני משה: דרגתו הנבואית החד-פעמית אינה קיימת כמטרה בפני עצמה. הוא זכה להשגה רוחנית כה גבוהה מפני שליחותו ולמענה. אין בו את הערגה של פילוסוף יווני לגדולה שכלית כשלעצמה, וגם אין בו את הנטייה של הנהגה אנושית אגוצנטרית לשימור מעמדה וכוחה כמטרת על.
התורה וכל ספרי התנ"ך הם פלא. ההחמצה של מיעוט הקריאה והלימוד בהם, בעיקר בתקופה הדרמטית הזאת בארצנו, היא עוול גדול. קריאה בתנ"ך היא אפשרות נדירה להרחיב את ההשקפה האנושית והיהודית בזמן ובמקום, בחדרים ובמקלטים, בדיוני חכמים ובשיח חברים. מיעוט לימוד התנ"ך בבתי הספר מזיק לא רק להשכלה של התלמידים, אלא גם לפיתוח רגישויות אנושיות הכרחיות. המעקב בספרי התנ"ך אחרי האדם, על סגולותיו וחולשותיו, הישגיו וכישלונותיו, מכונן תפיסת עולם עמוקה יותר ומשמעותית יותר.
ההשתתפות בתולדות ישראל, כולל הפנמת ההישגים הרוחניים והלאומיים מצד אחד, והכרת הכישלונות הערכיים אצל הפרט ואצל הכלל מצד שני, שקולות ואף עולות על כל הכשרה חינוכית אחרת. התפיסה שמבהירה עד כמה הנהגה ראויה היא דבר חיוני, אך גם כמה היא קשה להשגה, נלמדת בין דפי התנ"ך פעם אחר פעם. הכרחיות המלחמה נגד אויב ממשי, על גבורתה וגם על מגבלותיה, והסכנה הגדולה של עיסוק בלעדי בדברים "גדולים" ללא דאגה וטיפול בצרכים "הקטנים" של כל אדם – כל אלה חוזרים ונשנים בפרקי המקרא. וכמובן, שם שפתנו, שם מולדתנו, שם גלותנו מארצנו, שם שיחתנו הנמשכת עם מורשתנו. שם גם הערגה לארץ שתשקוט לא פחות מ"ארבעים שנה".
ההתעוררות הלאומית והציונית התמקדה בתנ"ך באופן מובהק. נטייה זאת לא כללה רק את מי שראה בדברי התורה והנבואה את דבר השם, בפי נביאיו. אחיזתם הברורה ביותר ברעיון הציוני נבעה מהספר הזה ושוחחה עִמו. נעמי שמר סיפרה שבשנות צעירותה בהתיישבות העובדת הם קראו בתנ"ך וחשו שהוא "כתוב עליהם". לא רק שהם הרגישו כממשיכי הדמויות בתנ"ך, אלא גם כמי שמלכתחילה כלולים בין פסוקיו ודפיו. הייתה כמובן גם מגמה של קפיצה לכאורית "מהתנ"ך לפלמ"ח", הצנעת ימי הגלות והדחקת פרקים נכבדים בתורה שבעל-פה. במובן הזה, השיבה לארץ ניסתה לשוב לתנ"ך ולעברית ללא העמקה בתקופה ארוכה שמהיציאה לגלות ועד החזרה ארצה.
דומני שבזמננו צמצום העיסוק בתנ"ך עצמו נובע כבר מטעמים אחרים לגמרי. אם מדובר בהזנחה קשה של ענפי מדעי הרוח, אם מדובר במשיכה רבה לחומרים דלי רגישות ותבונה, ואם מדובר בהתנגדות עקרונית לכל סממן אמוני. בכל מקרה, ללא העמקה בתנ"ך אנו מחמיצים את האפשרות שלנו להכיר את האדם ואת עצמנו בדקויות נדירות.
מובן שגם הספרות העברית המתחדשת ראתה את עצמה כממשיכת השיחה האישית והלאומית עם ספרי התנ"ך. די לחזור ולקרוא בשירתם של גדולי המשוררים שלנו במחצית הראשונה של המאה העשרים. חיים גורי הזכיר פעמים רבות את תסכולו העצום בעת ביקור באחד מבתי הספר התיכוניים בתל אביב. הוא שאל שם את התלמידים מה המקור בתנ"ך של שירה של רחל, "מנגד". כיוון שלא זכה לתשובה עמד לעזוב את המקום באכזבה עמוקה, עד שלבסוף אחד התלמידים נזכר בעמידתו של משה על הר נבוֹ כדי לראות את הארץ "מנגד". אכן אין מעמד חזק יותר היכול להשפיע על רחל לכתוב את הגורל של החמצה ואי-מימוש במילותיה הנהדרות: "איש ונבו לו על ארץ רבה". בשותפות לא מפתיעה עם התנ"ך, אף לימודי הספרות העברית "זוכים" לצמצום נמשך בתוכנית הלימודים.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונהחג הפסח כעת אוחז בנו. בתיאור ההכנות ליציאת מצרים בספר שמות אנו מוצאים את השורש המילולי של החג: "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף". סכנת המשחית שבא עלינו ותקוותנו שהמשחית לא יבוא לבתינו כה מוחשיות עתה. השורש הזה יחזור שנים רבות מאוחר יותר בהקשר אחר. אליהו הנביא פונה אל העם הנמשך לעבודת האלילים ואומר להם: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו, וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מלכים א', י"ח, כ"א). מכאן הביטוי המוכר "לפסוח על שתי הסעיפים", כלומר לא להחליט ולא להכריע אלא להמשיך ולהתרוצץ בין אפשרויות סותרות. גם בזאת עלינו לשנן את הכרעת התנ"ך ולצעוד בעקבות אליהו הנביא ולא בעקבות אחאב.
בתנ"ך אנו יכולים לראות את עצמנו לאורך דורות, ולהזהיר את עצמנו מעצימת עיניים ומכחש. דרכו אנו יכולים להבין את הקשר הנדִיר בין עמנו לארצנו, ובאותה עת את הזהירות שיש לנקוט כדי לא לשוב ולהביא על עצמנו סכנות קיומיות.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
