נגזלת מאיתנו השהות. אותו מצב נפשי שבו ההשהיה מפנימה בעבורנו את "מה שהיה", ולזמן מה אינה פונה ל"מה שיהיה". זמן נדיר שבו ההווה מתפקד כעידן עצמאי שאינו רק הרף בין עבר לעתיד. אומנם באופן פרטי אנשים לא מעטים מנסים להניח לעצמם להירגע, לנפוש, להרפות – אבל רבים מהם אינם מגיעים לכך מסיבות אובייקטיביות וסובייקטיביות גם יחד. אף אלה החותרים לכך עסוקים בעיקר בהרפיה חיצונית, ולא בהפניית התוכן שהצטבר בתוכם להפנמה ולהעמקה.
ברובד הציבורי והלאומי המצב כמובן קיצוני עוד יותר. אנחנו חברה "מיידית" ביותר, גם בגלל האיומים החיצוניים שעלינו להתמודד איתם במצב של כוננות תמידית, וגם בשל נטייה פנימית שלנו לתגובות מהירות. לצערי אני נוטה לחשוב שרוב הפוליטיקאים שלנו מזניחים כמעט לגמרי את המצב התודעתי של ההשהיה, ומצויים במצב קבוע של הפקת תגובות.
לא רק פעלולי התקשורת החדשים גוררים אותנו לכך בציוצים מיידיים מגוונים, אלא גם מוחנו המותש, המוטרד והתובעני אינו מאומן להשהיות. אולי אפילו יש בתוכנו פחד מעיכובים בתגובה, שמא נחמיץ משהו, או שמא מישהו שמתחרה בנו פוליטית או עסקית ישיג אותנו בתגובה זריזה עוד יותר. ב"בהילות" הכרחית יצאנו ממצרים, ומאז נפשנו הלאומית מתרוצצת גם כשהדבר אינו מתאים ואפילו מסוכן.
הבהילות אינה מאפשרת העמקה. היא ביטוי (אולי לא מודע) לזלזול ברגשות אחרים וברגשותינו, שהרי לכאורה מה משנות התחושות של כל אחד ואחת מאיתנו, אם "מוכרחים" לאוץ לשלב הבא. ההשהיה הנוספת חיונית כדי לתכנן דברים לאור העמקה ולימוד של מה שהיה ומה שישנו כעת.
ככל שהנושא המדובר מורכב יותר, כך הבהילות גורמת לנזק רב יותר. דוגמאות בולטות לכך הן מערכת החינוך ומערכת המשפט. בימים אלה מתפרסמים נתונים נוספים לגבי מערכת החינוך המצביעים על מצב מדאיג ביותר בדבר כישורי המורים. אחד הנושאים הבולטים בחולשה הזאת נוגע לקריאה, לכתיבה ולביטוי.
אמן רחוב מלהטט עם לפידים. יש לדרוש מעצמנו וממנהיגינו לא לשלוף מהמותן
(צילום: Zamrznuti Tonovi / Shutterstock)
הכשרת מורים היא מהמהלכים הבולטים והעמוקים ביותר בחברה משכילה ואחראית. היא אינה יכולה להיות מוגבלת בזמן, ואינה חד-פעמית במסגרת הלימודים לתואר מסוים. מורים אמורים להיות מחויבים בהמשך ההכשרה שלהם לכל אורך פעילותם החינוכית. הכרחי שלכל קבוצת מורים יהיו מדריכים קבועים שימשיכו ללמוד איתם וללמד אותם. עליהם לתרגל שיטות מתחדשות, ובעיקר עליהם להפנים ולהכיל את הניסיון המצטבר שלהם מעבודתם. אם מנהיג זקוק ליועצים טובים (דבר נדיר במחוזותינו), מורים זקוקים לבני שיח קבועים כדי לחלוק עימם את מלאכת החינוך והלימוד, שהיא כה מאתגרת וכה נעלה.
דין דומה חל על מערכת המשפט. לא במקרה חלק מסגולתו הנדירה של המשפט העברי היא דרך התפתחותו ההדרגתית לאורך דורות. סִפרוּת השאלות והתשובות הענפה והמגוונת מבטאת את המהלך הזה, של תנועה זהירה וארוכה מתוך בשלות והעמקה. אנחנו נפגשים במסגרתה בחוויות של קהילות מגוונות בעולם היהודי, ולומדים על פוסקים בולטים ועל התמחויות שלהם בתחומים שונים.
כיתה בבית ספר. הנתונים לגבי כישורי המורים חשפו מצב מדאיג
(צילום: Wirestock Creators / Shutterstock)
החיפזון שאִפיין את הממשלה הנוכחית כמעט בכל תחום בא לידי ביטוי גם בטיפול במערכת המשפט. אכן היו וישנם פגמים וכשלים הראויים לתיקון, אבל מערכת המשפט עלולה לבוא לידי קלקול חמור עוד יותר אם יבצעו בה שינויים חפוזים בחוסר זהירות. כך קרה בארץ לפני שנים כאשר נקבע הליך חדש לבחירה ישירה של ראש הממשלה, ולא נעשו שינויי חקיקה דרושים נוספים: בתוך שנים אחדות ביטלו את השיטה החדשה. אלה מהלכים של עצבנות וחיפזון, הפוגעים בעיקר במערכות החשובות והיסודיות ביותר.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונהפרשת "כי תבוא", שנקראה בשבת בבתי הכנסת, מבטאת תהליך של לימוד והפנמה נמשכים והולכים. היא מתארת את היהודי המגיע אל הכהן בבית המקדש ומפרט בפניו את תולדות העם. רק מתוך הרקע האמוני וההיסטורי הזה הוא מביא את ביכוריו. כך גם הטקסט שעל האדם לומר בנוגע למצוות המעשר: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". ישנה השקפה, ישנה אמירה, ישנה פרספקטיבה היסטורית כרקע הכרחי להמשך המחשבה והפעילות; ובהמשך נכתב: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ".
יש להקשיב, להתרכז, "להתבשל" בתהליך של הפיכתנו הנמשכת והמתעצמת לעם. לעומת זאת, תקופת הבחירות היא כמעט ההפך מאווירת ההשהיה וההעמקה. היא בנויה על תגובה מהירה וחפוזה, עוד לפני שידוע על מה בכלל מגיבים. יש להיות ערני לכך ולדרוש מעצמנו וממנהיגינו לא לנהוג בחיינו כמבצעי להטוטים המעיפים באוויר לפידים, אלא לפעול יותר כחקלאים המכינים בקפידה את אדמתם לנטיעה ולזריעה. כדי שהעתיד לא יתעופף לו, צריך לאחוז גם בעבר ובהווה בזהירות.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
