זה מתחיל בצחוק וייגמר בבכי – גרסת ההווה
זה היה משפט קבוע של הוריי בפרצי ההשתוללות שלי ושל אחיי בילדותנו. ברגע מסוים, שנראה להוריי כמו שמחת יתר, הם עצרו את החגיגה ותירצו, ספק לעצמם ספק לנו: זה מתחיל בצחוק וזה ייגמר בבכי.
מכל הסיבות שבעולם, ליל הסדר היה אירוע מיוחד של "מתחיל בצחוק ונגמר בבכי"; הלילה ארוך, ההגדה טרחנית, אמא מותשת מעבודה, ואבא, כתמיד, חם מזג.
2 צפייה בגלריה
קריאה בהגדה של פסח. אף פעם לא אהבתי את ליל הסדר בגרסה המסורתית
(צילום: ChameleonsEye / Shutterstock)
עד היום אני לא אוהבת את ליל הסדר המסורתי ואני מארגנת למשפחתי חלופות פשוטות ולא טרחניות לערב הזה. הבחירה המשפחתית שלי היא בחבורה אינטימית ובארוחה מסורתית ולא מורכבת. שיחה פתוחה ושיתופים אישיים, על חוויות של חירות שחווינו השנה, מחליפים את ההגדה. והאפיקומן? בגרסה זו או אחרת הוא תמיד איתנו.
זה לא היה אמור לעבוד
אף משרד פרסום לא היה לוקח על עצמו לשווק את ליל הסדר החז"לי לציבור הרחב. חז"ל יצרו פורמט לכאורה בלתי אפשרי, של קריאת טקסטים דרשניים בפתיחת סעודת החג. הם לא היו יכולים לדמיין שזה יהפוך להצלחה מסחררת. בבתים רבים, חילוניים ככל שיהיו, ההגדה הלא-מובנת מונחת על השולחן וטקסטים מתוכה נקראים ומתנגנים.
חכמי התלמוד החליטו להשתמש בערב פסח כדי להנכיח את בית המדרש בבתים הפרטיים. הם עשו זאת כחלק מהמהפכה הגדולה ביותר בתולדות התרבות שלנו, המעבר מתרבות מקראית-שבטית לתרבות הלכתית. החכמים, שהבינו את הקושי בהחדרת הטקסטים הלמדניים שלהם לצלחות האוכל שלנו, הציעו דרכים יצירתיות לשלב את הילדים (ואת הנשים) באירוע שלא הולם את צורכיהם.
שיחה ומשחקים משפחתיים בענייני היום היו דרך מרכזית בחיבוב ליל הסדר, ובכלל זה רשימת השאלות שזכתה לשם "מה נשתנה". הרעיון היסודי של "מה נשתנה" הוא שהמשפחה יוצרת שינויים מכוונים במתכונת הסעודה, הילדות והילדים מופתעים, וההורים מנצלים את ההזדמנות ומשיבים על השאלות באופן שמאפשר לספר לדור הצעיר את סיפורי יציאת מצרים.
זה מתחיל בצחוק וייגמר בבכי – הגרסה הבבלית
שתי אנקדוטות בתלמוד הבבלי מתארות רגעים שבהם שיחה פשוטה וספונטנית החליפה את הטקסטים הקבועים של "מה נשתנה". תתכוננו, כי זה מתחיל בצחוק וזה ייגמר בבכי (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קטו עמוד ב. מתורגם מארמית):
למה עוקרים את השולחן? אומרים בבית המדרש של רבי ינאי: כדי שיכירו תינוקות וישאלו. אביי היה יושב לפני רבה, ראה שמרימים את טבלת השולחן לפניו. אמר אביי: עדיין לא אכלנו ואתם כבר מרימים את הטבלה לפנינו? אמר לו רבה: פטרת אותנו מלומר מה נשתנה.
דמיינו סעודה בבלית חגיגית. הגברים יושבים-שוכבים על מיטות הסבה שמסודרות במעין חצי גורן. מיקומו של כל סועד נקבע בהתאם למעמדו, ולפניו, על רגליים נמוכות, מונחת טבלת הסעודה ("תכא"). משרתים ועבדים מגישים את המנות. בסיום הסעודה, וכדרך לאותת לסועדים שתמו המנות, המשרתים מרימים את הטבלה ומפנים אותה מחדר הסעודה.
בליל הסדר, כדי לגרום לאביי הצעיר לשאול באופן ספונטני "מה נשתנה", הורה מורו ודודו, רבה, להרים את הטבלה בתחילת הסעודה. אביי, ילד קטן וערני שממתין למזון, שואל בתמיהה ואולי אפילו בדאגה, שמא פספס את הארוחה: "עדיין לא אכלנו ואתם כבר מרימים את הטבלה לפנינו?" הדוד הגאה מחמיא לילד וקובע ששאלתו מחליפה את הקושיות המנוסחות מראש של "מה נשתנה". עד כאן הצחוק הילדותי.
ועכשיו הבכי
באותה תקופה, בקהילה יהודית סמוכה, חי חכם חשוב ועשיר בשם רב נחמן (מבחינתי הוא חשוב בעיקר בשל היותו בעלה של ילתא, אהובתי התלמודית). ככל היהודים העשירים בבבל, היו לרב נחמן וילתא עבדים ושפחות. כן, הדבר הנורא הזה, שאנחנו לא מרבות לדבר עליו, היה חלק נורמטיבי מחיי הקהילה היהודית.
והנה אנקדוטה שנייה של "מה נשתנה" – שיחה שולית שהתקיימה בין רב נחמן לעבדו האישי, ששמו דרו, שהחליפה את הנוסח המסורתי (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קטז עמוד א. מתורגם מארמית):
אמר רב נחמן לדרו עבדו: עבד שאדונו מוציאו לחירות ונותן לו כסף וזהב, מה על העבד לומר לו? אמר לו דרו: צריך להודות לו ולשבחו. אמר לו: פטרת אותנו מלומר מה נשתנה.
קשה להכיל את גסות הרוח הזו. דרו הוא עבדו של רב נחמן ובמעמד הזה הוא יישאר, במהלך חג החירות היהודי ואחריו. רב נחמן, בהתלוצצות שהתואר הראוי לה הוא "סדיסטית", שואל את עבדו כיצד צריך להגיב עבד שאדונו משלח אותו לחירות ומעניק לו מתנות. רב נחמן מתכוון לכאורה לסיפור יציאת מצרים, ולכן תשובתו של דרו היא מעין "מה נשתנה" ספונטני.
2 צפייה בגלריה
השר בן גביר עם בקבוק השמפניה. רציתי לצעוק: אנחנו לא מאותו עם ולא מאותה דת
(צילום: שלו שלום)
אלא שאי-אפשר שלא לדמיין את דרו שומע את השאלה וחולם לרגע, רק לרגע, שרב נחמן, אדונו, מתכוון אליו ובקרוב הוא יֵצא לחופשי עם מתנות שיאפשרו לו להסתדר בעולם. אלא שרב נחמן קוטע את חלומותיו באכזריות: "פטרת אותנו מלומר מה נשתנה".
גם החלומות של העבד הם "רכוש" של רב נחמן, והוא משתמש בהם כשעשוע בליל הסדר. באמירה הקטנה הזו מבהיר רב נחמן שהחירות שייכת רק לו ולמעמדו, והוא חוגג את חירותו כשהוא מהתל בחלומות של עבד על יציאת מצרים פרטית. אין מילים, יש רק זעזוע ובכי.
זה מתחיל בבכי ויסתיים בחירות
בערב חג החירות ראינו את שר הטיקטוק וחבל התלייה מניף בקבוק שמפניה לאחר שהצליח להעביר חוק עונש מוות למחבלים. אין לי דבר טוב לומר על השר הזה ועל חוק האימה שלו; הוא יכול לבחון את המציאות ולראות שחוקי הוצאה להורג לא מצמצמים פגיעות אלימות, ובוודאי שלא פעולות טרור. הוא גם יכול לראות שחלוקת נשק המונית לאזרחים לא מעלה את רמת הביטחון ברחובות ובבתים. הוא יודע שבזמן כהונתו האלימות במדינת ישראל האמירה. כבר אמרו חכמי התלמוד (בשמו של הקדוש ברוך הוא) על מות המצרים בים סוף: "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!"
בן גביר וחבריו חוגגים בכנסת את אישור חוק עונש מוות למחבלים
(צילום: ערוץ כנסת)
גם אם אתה מאמין בתמימות בתועלתו של חוק הוצאה להורג, אתה אמור להיות עצוב בשעה שאתה מחוקק אותו. אבל שר הטיקטוק וההוצאה להורג? חוגג על הדם; דם של ערבים, כמובן. הוא רוצה פומביות של שמפניה וחבל תלייה (ההוצאה להורג על פי לשון החוק תהיה רק בתלייה), שהרי אלה מעלים את האדרנלין ומביאים לו מנדטים. כשראיתי את תמונת השמפניה רציתי לצעוק: אתה ואני לא שייכות לאותו עם ולא לאותה דת. רציתי להכריז על היפרדות סופית מכל מה שהאיש הרע הזה ומפלגתו מייצגים. רציתי לקום וללכת.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןפטרת אותנו מלומר "מה נשתנה"
אחרי כמה דקות התעשתּי וחשבתי בחיוך עצוב: "פטרת אותנו מלומר מה נשתנה". כניעה לא תהפוך לתוכנית העבודה שלי ואני לא אפקיר את היהדות והישראליוּת בידיים של איש הדמים ועושי דברו. אני אשיב מלחמה, בדרכי שלום, והיהדות ההומנית תנצח, גם בקהילה וגם בבחירות הבאות. בחגיגת המוות והשמפניה הראה לנו שר הדמים דוגמה מבחילה למה שנשתנה ביהדות ובישראליות שלנו.
אבל לשנה הבאה בירושלים הדמוקרטית. בשנה הקרובה נדיח אותו ואת תרבותו הגזענית מהציבוריות הישראלית, ובפסח הבא נהפוך את יגוננו לשמחה, נחזיר את היהדות ההומנית והדמוקרטית למדינת ישראל, ובתחושת חירות והקלה נשיר "מה נשתנה". אמן.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
