הפרות לועסות בפה פתוח
סערת הפרות של יעל פוליאקוב מסרבת לדעוך, ובצדק. רק שבועיים לאחר שחברתו לפודקאסט אמרה "הפרות מנצלות את השומן של עצמן בשביל לקבל פידבקים של אהבה ואהדה" וחתמה "אני אגמור את השמנות", אסי עזר התנצל. יעל עדיין לא.
האיש שצחק נוכח ההשתוללות של שותפתו לפודקאסט פתח את התנצלותו במילים: "אני יודע שלקחתי את הזמן עם התגובה הזאת, אבל היה לי חשוב להגיב לא מתוך בהלה או לחץ, אלא באופן שקול". אני רק שאלה: מה שקלת במשך שבועיים? האם לא מספיקות שלוש דקות כדי להבין את זוועת הדברים שאמרה פוליאקוב? האם לא היית אמור לסרב להמשיך ולשבת איתה עד שתתנצל? אני מניחה ששבועיים זה הזמן שלקח לעזר לבחון אם האירוע יעבור בשקט. רק כשהתברר שה"פרות" מסרבות ללעוס בפה סגור, הוא התנצל.
הדברים של יעל פוליאקוב שעוררו סערה
(צילום: בית הפודיום)
קאובוי יהודי
אסוציאציות יהודיות הן עיקשות וקשוחות, וכששמעתי את דברי פוליאקוב התנגנו בי דברי הנביא עמוס, והבנתי שמדרש חדש עתיד להיוולד (עמוס ד', א'–ז'): "שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים... הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה... וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה אִשָּׁה נֶגְדָּהּ וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה... וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָכֶם נִקְיוֹן שִׁנַּיִם בְּכָל עָרֵיכֶם וְחֹסֶר לֶחֶם בְּכֹל מְקוֹמֹתֵיכֶם... וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר".
עמוס מעיד על עצמו שהוא קאובוי (עמוס ז', י"ד): "לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי". הוא מבין בפרות ולצערי, בדומה לפוליאקוב, הוא משתמש בחיות יפות כדי להעליב נשים יפות. עמוס מעליב את נשות השומרון (ישראל) המפונקות, שעושרן נבנה על עושק. לדבריו, הנשים המפונקות של זמנו, "פרות הבשן", שולחות את "אדוניהן", כלומר בעליהן, להביא להן שתייה ותפנוקים.
2 צפייה בגלריה
פרות בצפון. הנביא עמוס השווה את הנשים המפונקות של זמנו ל"פרות הבשן"
(צילום: Jalaa Marey / AFP)
בפסוק אחד מנוסח המלכוד הכפול של אישה בעולם פטריארכלי: היא מואשמת בשחיתות (דורשת מבעלה שיביא לה משקאות ותפנוקים), ובעלה, מבצע השחיתות, מוצג כקורבן שלה. אולי תחליטו – אם הוא אדון, שיתנהג כמו אדון ויישא באחריות למעשיו, ואם אתם מתעקשים להאשים אותה, שחררו אותה מאדונים.
היאבקות בוץ
שיא של הנאה ארוטית-מחפיצה הוא לראות נשים נאבקות זו בזו. לשם חתר עמוס: "וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה אִשָּׁה נֶגְדָּהּ וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה". הפטריארכיה מגייסת נשים נגד אחיותיהן (את מבינה, יעל, באיזה מפעל את עובדת?) – וכך מפרש זאת רבי משה אלשיך מהמאה ה-16: "הציידים ההם יעשו ערמה, שבחוץ במקום הפרצות ישימו נשים... אז תבטח (האישה) לצאת באומרה כי הוא מקום שאין אנשים כי אם אִשה כמותה, ובצאתן יקחום הצודים ההם וישלכום ההרמונה... למוכרן לשפחות".
אישה נרדפת תראה אישה בצד השני של הפרצה בחומה (או של הפודקאסט) ותניח שהיא בסביבה מוגנת, אלא שיתגלה כי האישה השנייה היא פיתיון ומאחוריה מסתתר צייד, שיחטוף את הנרדפת ויהפוך אותה לשפחת מין.
לב האסון
לפני שעמוס מתאר את לב האסון הוא מגניב הערה צינית כלפי הנשים המכונות "פרות הבשן" ומבטיח להן שלמרות גרגרנותן השיניים שלהן יבהקו, ואיך יתרחש הפלא הקוסמטי הזה? ב"חֹסֶר לֶחֶם". כך נראה שילוב אכזרי ומוכר של דיאטה וקוסמטיקה: רעב.
בשלב הזה מגיע עמוס לאסון האמיתי: "וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר". לכאורה אפשר לראות בכך חצי נחמה, אלא שבתלמוד נטען (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ עמוד א): שתיהן לקללה. כשיש בצורת באזור אחד, גם האזורים הסמוכים אליו סובלים (למשל מהגירה של אוכלוסייה מורעבת). חוסר סולידריות הוא אסון בפני עצמו, ומי שחושבת שאם אין לה "אבוב" היא מוגנת מסבל, שתחשוב שוב.
האיש המכוער
כדי להבהיר את הנקודה הזו מצרף עורך התלמוד סיפור על רב אחד, יהיר וגס רוח, שחשב שהוא מוגן פני אסונות וסבל. הרב היהיר לועג לאדם שמצוקתו נובעת מכך שכולם לועגים לו. באגדה הזו, שזכתה לפופולריות, מכנה התלמוד את האדם הנלעג "מכוער", ובכך הוא מניח את המחשבות המכוערות שלנו על השולחן ומכריח אותנו להכיר בהן (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ עמוד א – עמוד ב):
מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי, ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש. שמא כל בני עירך מכוערים כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיוון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי. אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית...
האגדה נמשכת, ואני בוחרת לעצור אותה באמצע. שנים רבות אני מלמדת את האגדה הזו ותחושה של חוסר אמון מכרסמת בי. מי מסוגל להשיב לאדם שפונה אליו לשלום במילים "ריקה, כמה מכוער אותו האיש"? שנים אני טוענת שיש לקרוא את המשפטים האלה כשיחה כואבת של אדם עם עצמו, שכן לא סביר שמישהו ידבר בגסות כזו לאדם מיוסר וזר. הדברים של יעל פוליאקוב הבהירו לי שאני טועה.
הרב המתנשא לא מסתפק בהעלבת "האיש המכוער", והוא ממשיך ומעליב את כל "בני מינו": שמא כל בני עירך מכוערים כמותך?
הדמות המרשימה באגדה זו היא "האיש המכוער", שמתוך סבלו למד שיעור רוחני פשוט ועמוק: כולנו נבראנו בצלם אלוהים ולכן גם הכיעור (כן, וגם השומן) הם חלק מצלם אלוהים. את הסליחה האמיתית שאסי עזר מעלה באינסטגרם עליו לייעד לא רק לנשים שנפגעו, אלא לאלוהים שברא אותן ואת משמניהן.
"האיש המכוער" מוכן לסלוח לרב רק בתנאי שהרב יפנה את העלבון כלפי אלוהים: לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. את זה הרב הצדקן מסרב לעשות.
הקביעה "הייתה דעתו (של הרב) גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה" לא נמצאת בכל הגרסאות של האגדה, ובכל זאת בחרתי להביאה ולהודות לעורך אמיץ שהחליט להכניס אותה לטקסט, ובזכותו היא נמצאת בגרסאות המודפסות של התלמוד. כשאנו "על הסוס" (או על החמור) גדלה הסכנה שנאמין ש"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". אין מעשה מכוער יותר מנשים פריווילגיות שפוגעות בנשים שאינן כאלה.
אין כיעור בעולם כלל
פעמים רבות מספור אנחנו פוגשות נשים (וגם גברים) שמאמינות שהן מכוערות ועל כן משוכנעות שהן לא ראויות לאהבה, לנראוּת ולהנאה. אלא שיופי וכיעור הם מוסכמות חברתיות ותו לא. מוסכמות שנוצרו לפחות משתי סיבות. האחת היא שההגדרות האלה מייצרות כלי משטור ודיכוי, ובכך עוזרות לשליטים לשלוט, שהרי אישה "מכוערת" לא תרשה לעצמה לבוא בדרישות או לצפות להינשא לבחור "שווה". הסיבה השנייה היא שמוסכמות היופי הן כלי כלכלי עצום, והן מפרנסות תעשייה שקרית של דיאטות וקוסמטיקה.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןהחיים קצרים, ובמקום לשמוח בהם אנחנו הופכות לשפחות במפעלי היופי של דיקטטורות אכזריות. אפשר להפסיק עם זה.
מתחילת השנה נרצחו חמישים גברים ונשים בחברה הערבית בישראל. נמשיך להזכיר ולהיאבק, עד שהמדינה תשים לזה סוף.
רמדאן כרים ושבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
