בת שישים
באחד הבקרים השבוע התעוררתי ובזיכרוני שרידי חלום: הגימטרייה של המילה "שישים" היא 660, אחת-עשרה פעמים שישים. הצחיקה אותי ההבנה שאני כל כך יהודייה שאפילו החלומות שלי עוסקים בגימטרייה. הצחיקה אותי ההבנה ש"שישים" הוא כל כך שישים, שגם הגימטרייה שלו נלפתת בשישים. הבהילה אותי ההבנה שאני נלפתת בשישים. יום ההולדת העגול שלי מגיע, והוא מלחיץ אותי.
ביום שישי, בזמן שהטור הזה יעלה לאוויר, אני איכנס לעשור השביעי של חיי. לא קל לי לעכל את העשור שאני ניצבת בפתחו, וכדרכי, אני פונה עם בהלותיי אל דפי התלמוד. אני פותחת את משנתו של יהודה בן תימא כדי לבדוק במה זכיתי (מסכת אבות, פרק ה משנה כא):
הוא היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכוח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, בן שישים לזִקנה, בן שבעים לשׂיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשׁוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
הבן תימא קלע לי בול בפוני. בלי התנצלויות ובלי "את נראית צעירה לגילך". "שישים לזִקנה", אמר והניח את הזקנה בלב עוגת היומולדת, קורץ אליי ולוחש: תתמודדי.
נודרת שאני מנסה
הקמטים הגיעו אל פניי בערך שנה לאחר המנופאוזה (הפסקת הווסת). אני יכולה להישבע שזה קרה כמעט ביום אחד; באחד מצחצוחי השיניים של הבוקר, כשהרמתי את פניי למראה, ראיתי מולי את אמא שלי.
אני מסרבת לומר "זכיתי בקמטים שלי ביושר", משום שאני לא מרגישה שקמטים הם זכות, ומשום שמדובר בתהליך ביולוגי שלא קשור לזכויות ולחובות. יש לי קמטים, הם מבהילים אותי ואני מנסה להתבגר לתוך גילויים האלה.
אני לא רוצה למחוק את הקמטים שלי בטיפולים קוסמטיים (ואין לי דבר נגד מי שבוחרת לעשות זאת). טשטוש הקמטים לא יטשטש את הגיל, ועם הגיל אני רוצה להתמודד. כך שנכון לרגע זה הקמטים עוזרים לי להכיר באמת, ללמוד ולהתבגר.
אני יכולה לספר לעצמי ש"שישים זה החמישים החדש", וכשבן תימא קבע את הקביעות ההתפתחותיות שלו, בנות ובני השישים לא נראו ותפקדו כמונו. זה נכון אבל זה גם לא נכון, שהרי גם כיום ברור שמי שהגיעה לגיל שישים השאירה את מרבית שנותיה מאחוריה. גם כיום ברור שבגיל שישים היכולות הגופניות כבר לא בשיאן. גיל הפרישה, וההגדרה "אזרחית ותיקה", שייכים לשנות השישים, כך שגם בזמננו יש קשר בין שישים לזִקנה.
וסת אחרונה?
אני פונה לברר מה משמעות הזִקנה הנשית בעולמם של החכמים ומגלה שמבחינתם זְקֵנָה היא אישה שמסירה דאגה מליבם, בשל שייכותה לחבורת הנשים שלא צריכות להרבות בבדיקות וסת: בתולה, מעוברת, מניקה וזקנה. את זקנה כשנגמרת לך הווסת.
הדמיון בעניין זה בין המרפאה הגינקולוגית לבית המדרש מדהים. בשניהם אני נשאלת "וסת אחרונה?" ובשניהם אני מוגדרת כ"זְקֵנָה" (אם תרצו: "גיל הבלות", או מונחי PC מכובסים) בהתאם לתשובתי. הווסת האחרונה, זו שמביאה בכנפיה גאולה מכאבים ומדימום, משפיעה על הקמטים, על תפקודים גופניים ועל האופן שבו הקהילה מבינה נשים. ועכשיו, כשאני יושבת מול המקלדת ומקדישה לכך מחשבה, אני מבינה שגם עבורי סיום הווסת הוא מועד משמעותי שנקשר לראשית הזקנה. לו הייתי רבּה או מנהיגת קהילה, הייתי מייצרת טקסים שנועדו לברך נערות על הווסת הראשונה, וללוות נשים בפרידה מהווסת.
נוח לך עם הגיל שלך?
הגדרה מורכבת יותר לזקנה נמצאת בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ט עמוד א-ב. מתורגם מארמית):
איזו היא זקנה? כל שעברו עליה שלוש עונות סמוך לזקנתה. מה נחשב סמוך לזקנתה? אמר רב יהודה: כל שחברותיה אומרות עליה "זקנה היא". ורבי שמעון אומר: כל שקוראים לה "אמא, אמא" ואינה בושה.
אני לא מתלהבת מהעובדה שחכמים מסגבירים זקנה נשית ואתמודד עם ההגדרות שלהם במשנה זהירות. זְקֵנָה, אומרים החכמים, היא אישה שבמשך שלושה חודשים רצופים לא הייתה לה וסת והיא קרובה בגילה לזקנה. אבל איך נגדיר את הגיל הסמוך לזקנה? כאן מובאות שתי הצעות – האחת חיצונית: "כל שחברותיה אומרות עליה זקנה היא", והשנייה משלבת מבט פנימי וחיצוני: "כל שקוראים לה 'אמא, אמא' ואינה בושה". אני מניחה שבימינו יש להחליף את הכינוי התלמודי "אמא" (בעברית: האם) ב"דודה" או "גברת". התגובה האישית לבחירה החברתית להתייחס אל אישה כזקנה מגדירה אם היא נמצאת "סמוך לזקנה".
ההבחנה בין מבט חיצוני לפנימי מעניינת. האם החברות קוראות לאישה "זקנה" בפניה או מאחורי הגב? מה הקשר בין הזִקנה החיצונית לפנימית, ומדוע הזִקנה קשורה מאז ועד היום לבושה?
אני חושבת על הפעמים שבהן מפנים לי מקום ישיבה ברכבת הקלה. האם לצחקק ולומר "מה פתאום, אני לא כל כך זקנה"? האם לומר "תודה" ולהמשיך לעמוד, או אולי להתיישב? אני מוצאת שיש משהו כן בבחירה לפנות לי מקום. בניגוד לשקר המפורסם "לא רואים עלייך", מי שקמה לי ברכבת אומרת, בדרך נעימה ומתחשבת: "אני רואה עלייך ואכפת לי ממך". אני מלמדת את עצמי לקבל את המחווה בתודה, ובימים שבהם אני זקוקה לה, להתיישב.
כשהזִקנה "קופצת" עלינו
לפעמים הזקנה יכולה "לקפוץ" עלינו (מדרש תנחומא, חיי שרה, ב): הזקנה קופצת על אדם מפני היראה, ומפני כעס בנים, ומפני אִשה רעה, ומפני המלחמות.
זכיתי ובגיל שישים מעטים הדברים שגורמים לי ל"יראה". התברכתי בילדה וילד שאין כמותם בעולם. איש רע? אני רגילה, ובשנים האחרונות גם ממש אוהבת, לחיות לבד. אבל הרכיב הרביעי, "מלחמות" – אלה בהחלט הקפיצו עליי זִקנה. שבעה באוקטובר, החטופות והחטופים, החיילים הרבים שנהרגו, עשרות האלפים שהרגנו ברצועת עזה, האלימות בישראל ובשטחים – כולנו הזדקנו בשנים האלה ויש לשים להן סוף.
יש גם שחרור
בגיל שישים אני מזדהה עם ההכרזה של ה"עומדת" במשחקי המחבואים: "אין מאחוריי ואין מצדדיי, אני יוצאת לחפש". ילדיי בגרו, האחריות שלי קָטְנָה, ואני יכולה לצאת לחפש. אומנם כל חיי התנהלו בחיפושים, שכן אני נוודת נצחית בעולמות המשמעות: נדדתי מהעולם האורתודוקסי לעולם הליברלי, נדדתי ממחוזות המרכז הפוליטי למחוזות השמאל, ואז השמאל של השמאל (עד שלא נותר מקום לשמאלי), הלכתי לי מהאלימות המינית של בית אבי אל האקטיביזם והמחויבות החברתית. תמיד נדדתי. אבל בגיל שישים האפשרויות מעמיקות. אני משוחררת מהצורך להוכיח את עצמי ומשוחררת מרבות מטרדות היום-יום.
אגיוס קיריקוס, בירת האי היווני איקריה. מהאזורים הכחולים של העולם
(צילום: Andriy Blokhin / Shutterstock)
בגיל שישים אני מבינה את קביעתו של הלל הזקן, "אם לא עכשיו, אימתי?" – ולכן אספתי את עצמי (וגם את בתי המיוחדת) ובעוד חודש אנחנו הולכות לממש חלום ישן: אנחנו עוברות לחיות למשך שנה באי יווני קטן, ששמו איקריה. אי שהוא אחד מהאזורים הכחולים של העולם – האזורים שבהם אריכות החיים גבוהה במיוחד.
מהאי אכתוב טורים שיבקשו להתבונן על הפער בין "יהדות העצבים" לתרבות הזורבה. באי אבחן את קביעתו היפה של רבן שמעון בן גמליאל (אבות, פרק א משנה יז): לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. בטורים שאכתוב משם אני אעדכן.
הכפר אבדילוס באיקריה. אם לא עכשיו, אימתי?
(צילום: Georgios Tsichlis / Shutterstock)
נחזור לישראל בעוד שנה, וכמובן נחזור ב-27 באוקטובר כדי להרחיק מאיתנו את ממשלת הדמים והעומד בראשה.
ואתן ואתם, אם תזדמנו לאיקריה, בואו אלינו לכוס קפה.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
