תפילה לשלום המדינה – הגהה ראשונה
כאבי גב, שהרגישו כמו מסיבת טבע של השטן בעמוד השדרה שלי, דחפו אותי באחד מלילות השבוע לחפש מזור במקום שזכה לתואר "חדר מיון". לא מוינתי ולא זכיתי למזור (הסירו דאגה, אני שבה לאיתני), אבל במשך לילה שלם זכיתי לשמש בתפקיד "הזקנה במסדרון" ולחוות את קריסת מערכת הבריאות הישראלית.
חדר ההמתנה היה מטונף; כתמי דם לצד כתמים אפורים לא מזוהים עיטרו את הרצפה. שקיות חצי ריקות של חטיפים וצלחות חד-פעמיות מכוסות ברוטב כתום-שמנוני הושלכו על שולחנות, על כיסאות ועל הרצפה. סדינים משומשים נשכחו על הכורסאות, והשירותים... אין לתאר את הטינופת. ידעתי שבתוך הזוהמה הזו אין אפשרות להירפא, ורציתי לאסוף את כאביי ולברוח למיטה הנקייה שהמתינה לי בבית, אלא שאז נאמר לי משפט הקסם: אם תשחררי את עצמך, קופת החולים לא תשלם על האשפוז. נותרתי זרוקה במסדרון מטונף.
בן גביר מדבר על חוק עונש מוות למחבלים. סיכת התליינים
מערכת תלויה על בלימה
בבתי החולים יש מחסור אמיתי בציוד ושקיות העירוי נתלו על מסמרים בקיר (ובזמן שהלכתי לבדיקה נאמר לי להחזיק את השקית גבוה באוויר). במסדרון ראיתי איש זקן ורזה באופן מדאיג, יושב בודד ועצוב בכיסא גלגלים שבור. את שתי כפות רגליו הדקיקות הוא הניח על הרגלית היחידה שנותרה בכיסא. כמה נורא המפגש בין כלות כוחו לרגעי כלות כוחה של הקהילה שלנו.
האור בקצה המסדרון היו האחות והרופאה, מוריה ופרי, שלא נכנעו לכלות כוחן וטיפלו בכולנו כאילו אין טינופת, אין עייפות ואין מחסור בכוח אדם ובציוד. התפללתי שאלוהים תיתן להן כוח להישאר בארץ הזו ובמקצוע שלהן, ובעיקר התפללתי שנצליח לתקן את המדינה שלנו כך שמשאביה יופנו למען הקהילה.
לצד המילים הנשגבות של "התפילה לשלום המדינה" עלינו להוסיף מילים ברורות: "חַזְּקִי אֶת יְדֵי הַצְּוָתִים הָרְפוּאִיִּים וְהַחִנּוּכִיִּים וְצִוְתֵי הַתַּבְרוּאָה. הַעֲנִיקִי לָנוּ תְּבוּנָה לִבְנוֹת תַּקְצִיב לְאֻמִּי חוֹמֵל וּזְכוּת לְהִוָּלֵד, לִגְדֹּל וּלְהִזְדַּקֵּן בְּכָבוֹד".
הוא התליין שלנו
השבוע צץ סמל צהבהב על דש בגדו של המכונה השר לביטחון לאומי. שפשפתי את עיניי בתדהמה; האם מתוך דאגה להשבת גופתו של רן גואילי, החטוף האחרון, החליט שר הציוצים לבטא סולידריות עם סבל המשפחה? צילום תקריב של הסיכה חשף את עומק הגסות והבוז. הסיכה דומה להחריד ל"סיכת החטופים", סמל הסולידריות הישראלית ב-798 ימי החושך וההמתנה; כמעט אותו צבע ואותו חישוק, ורק פס אחד במקום שניים מעיד על ההבדל שבין אור לחושך ובין חמלה לשנאה. סמל החטופים הוחלף בחבל תלייה.
2 צפייה בגלריה
איתמר בן גביר עונד את סיכת חבל התלייה, שמסמלת את התמיכה בחוק עונש מוות למחבלים
(צילום: שלו שלום)
על התקשורת להחרים את האיש הזה
האיש הגס, שאת שמו נשבעתי לא לבטא עוד בכתב או בעל-פה, ואני מצפה שכלי התקשורת בישראל יגלו אומץ מוסרי ויחרימו אותו, שולף אצבע משולשת ודוחף אותה עמוק בעיניים שלנו.
חוק עונש מוות למחבלים הוא פופוליסטי ונטול תועלת ביטחונית, אבל לא איכנס לדיון הזה, כיוון שגם התלהבות מהחוק אינה מסבירה את סיכת התליינים. סיכה פוליטית-חברתית בדש הבגד היא מעשה של סולידריות ומחאה, אבל אותו האיש הוא המחוקק והמבצע – נגד מי ימחה ועם מי יביע סולידריות?
תיקונים בתפילה לשלום המדינה – הגהה שנייה
את סיכת התליינים עונד איש שאפילו לא ניסה להעמיד פנים שהוא מתעניין בחייהם של החטופות והחטופים (והוא בין האחראים לחטיפתם). יתר על כן, כמה חטופים העידו שבגלל הצהרותיו משולחות הרסן בעניין האסירים הפלסטינים, "המחבלים פוצצו במכות", ואפילו תחנוניו של ראש השב"כ רונן בר לא גרמו לו לרכך את דבריו. יפוצצו את החטופים במכות ואפילו יהרגו אותם, מה לו ולזה?
יותר משסיכת התליינים מזכירה את חוק ההוצאה להורג, היא מבהירה מי תליין החטופות והחטופים. מי אחראי להעמקת הסבל של אלה ששרדו במנהרות ולמותם של אלה שלא שרדו. האיש הרע שנושא על דש בגדו את סיכת התליינים מנסה לחנוק את הסולידריות שלנו בלולאת האלימות שלו. לא ניתן לו.
אני שבה לתפילה לשלום המדינה. בעת הזו אין משקל למילים: "וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶֽיךָ". הם התקלקלו באופן חסר תקנה ועלינו להתפלל: "שִׁלְחִי אוֹרֵךְ, עֲצָתֵךְ וַאֲמִתֵּךְ שֶׁנַּשְׂכִּיל לְהַחֲלִיף בִּמְהֵרָה אֶת שׁוֹחֲרֵי וְשׁוֹחֲרוֹת רָעָתֵנוּ שֶׁהִשְׂתָּרְרוּ עָלֵינוּ".
חבל בבית התלוי
הפתגם "אין מזכירים חבל בבית התלוי" הוא עתיק, והתלמוד מכיר וריאציה ארמית ומעט מפותלת שלו (מתורגם מארמית): "מי שיש תלוי במשפחתו, לא יאמר לו חברו: תלה את הדג". עוד נשוב לפתגם, ובינתיים נעיין בהקשר שבו נטע אותו העורך. למיטיבות הלכת אציין שהדיון מובא מיד לאחר אגדת "תנורו של עכנאי" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נט עמוד ב):
המְאַנֶּה אֶת הַגֵּר, עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִים, וְהַלּוֹחֲצוֹ עוֹבֵר בִּשְׁנַיִם... רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה הִזְהִירָה תּוֹרָה בִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְקוֹמוֹת, ויש אומרים: בְּאַרְבָּעִים וְשִׁשָּׁה מְקוֹמוֹת, בְּגֵר? מִפְּנֵי שֶׁסּוֹרוֹ רַע. מהו שכתוב: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"? (...) רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מוּם שֶׁבְּךָ אַל תֹּאמַר לַחֲבֵרֶךָ. ועל כך אומרים אנשים (נאמר בפתגם): מי שיש תלוי במשפחתו, לא יאמר לו חברו: תלה את הדג.
את מאנה או לוחצת?
אשוב ואזכיר (גם אם אצטרך לעשות זאת מיליון פעמים): ה"גר" המקראי אינו אדם שהתגייר, שהרי אין גיור במקרא, אלא הוא גוי שחי בקרבנו ונתון לחסדינו. פעמים רבות, 36 או 46 (על כך יש מחלוקת), התורה מזהירה אותנו לא לפגוע בגרים.
באחת האזהרות (שמות כ"ב, כ') מופיעים שני פעלים לתיאור הפגיעה בגר: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". היינו יכולות לטעון שלמילים "תוֹנֶה" ו"תִלְחָצֶנּוּ" משמעות דומה, אלא שאז היינו מחמיצות הזדמנות לדרשה. הדרשנים מסבירים ש"הונאה" היא התעמרות מילולית ו"לחץ" הוא התעמרות כלכלית.
ואני רוצה לשאול: היכן נמקם את ההתעלמות מהפשיעה בחברה הערבית? היכן נמקם את הפעילות הרצחנית והחמסנית שנצפית בקרב נוער הגבעות בשטחים? והיכן נמקם את עשרות אלפי החפים מפשע שנהרגו ברצועת עזה?
נקמה היא בומרנג
ההסבר הראשון לריבוי האיסורים לפגוע בגר הוא אינטרסנטי: "סורו רע". כלומר, אם הוא יחזור לשנוא אותנו – או לשיטת חז"ל, אם הוא ישוב להיות גוי – הוא ירע לנו.
כאן אני פונה לחברותיי התומכות בעונשי מוות ונקמה: הטיעון "שסורו רע" נאמר כדי לשכנע אתכן להיות פרגמטיות ולהבין שנקמה היא בומרנג.
אזהרת טריגר
רבי נתן מציע הסבר מוסרי: "מום שבך אל תאמר לחברך". היינו מיעוט בקרב עמים אחרים ולכן אסור לנו להזכיר לעמים החיים בקרבנו שהם מיעוט.
הסוגיה מפליגה עוד לעבר הכיוון המוסרי, ומצרפת את החבל ואת התלוי כדי ללמדנו שאסור להזכיר לזולת, ואפילו ברמז, אירוע כואב מעברו. במשפחה שבה תלו אדם, אסור אפילו לומר משהו פרקטי כמו "תלו לייבוש את הדג", ובלשון ימינו: לא תטרגר רעך.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןסורה חושך, הלאה שחור
השר התליין מסתובב כחתן בן אבלים ומטרגר בסיכתו את כולנו: את האוכלוסייה הערבית בישראל, את החטופות והחטופים ומשפחותיהם, ואת החברה הישראלית שעייפה מפחד, מאלימות ומאובדן דרך.
רן גואילי ז"ל, שהציל חיים רבים, חייב לחזור למשפחתו ולאדמתנו למנוחת עולמים.
שבת שלום.
Ruhamaweiss1966@gmail.com
