נדמה שיש שני ביטויים מרכזיים ושימושיים למדי המיטיבים להביע את המצב התודעתי הנוכחי שלנו. האחד הוא "ניסוי וטעייה" והשני הוא "מדור אבדות ומציאות". לגבי הראשון, השימוש בו שכיח מאוד בתחום המדעי.
מדענים מנוסים וזהירים ידגישו בדרך כלל את המהלך הארוך והמפרך של הגילוי המדעי. במהלך העבודה המדעית מתגלות ללא הרף טעויות, חריגות והפתעות (לעיתים ההפתעות האלה הן דווקא פתח לתגליות משמעותיות בהיסטוריה של המדעים, ובפרט בתחום הרפואה), ואלה הופכות לאתגר חדש הניצב בפני החוקרים. התנאי להמשך מוצלח של הפיתוח המדעי היא מודעות למגבלות הניסוי ולהכרת הטעות האנושית. מדען אינו יכול להתעלם מטעויות, להפך – הוא אמור לטרוח בחשיפתן כדי שיוכל לנסות להתמודד איתן בהצלחה.
גם בתחום מדעי הרוח, אנחנו יכולים לדבר על ניסוי וטעייה ביחס להשקפות שונות. מובן שבמישור זה ההכרה ב"טעות" קשה הרבה יותר, שכן אפשר למצוא הסבר תקף (גם אם לכאורה מוזר) כמעט לכל התנהגות אנושית, בתחום הפילוסופי ואפילו בתחום הפסיכולוגי. כשמדובר במדינאות ובפוליטיקה, היחס לתהליך של ניסוי וטעייה אמור להיות מובן ומקובל יותר. עם זאת, פעמים רבות המחיר של ניסוי פוליטי מסוים יקר מאוד, בחיי מדינה ובגורל אזרחיה. נוכל לחשוב גם על דוגמאות אזרחיות, ולא רק צבאיות, שמחיר הטעות בתחומן עלול להיות דרמטי. למשל ניסוי בשיטת בחירות חדשה, המשנה באופן מהותי את מה שהיה מקובל, או ניסוי של מדיניות מיסוי מהפכנית שאינה בשלה.
דומני שבכל מהלך של ניסוי וטעייה, החתירה אמורה להיות להפעלת כוונות טובות ביחס לכלל, להיערכות זהירה ככל האפשר ולתגובות מהירות במקרה של צורך בתיקון. יש המשתמשים בביטוי "ניסוי ותהייה", לכאורה שיבוש, אבל מבחינתי יש בדרך הזאת חן מיוחד. אדם ושלטון התוהים ומחפשים הם בדרך כלל רגישים יותר ומסוכנים פחות. גם בביטוי "ניסוי ותעייה" (במובן של חיפוש הדרך הנכונה, כמי שתועה בדרכים) יש יופי מסוים, אבל המקובל ביותר הוא הביטוי שבו פתחנו: ניסוי וטעייה. בכל מקרה יש להישמר משימוש מופרז בדרך הזאת בכל הנוגע לצרכיו החיוניים של האדם ורווחתו, ובכל הנוגע לחינוכם של ילדים. גם במסגרת טיפול רפואי נפנה לדרך הניסוי והטעייה רק כאשר הטיפול "המקובל" אינו מביא תוצאות טובות ומקילות.
חברה המרבה להשתמש בדרך הניסוי והטעייה מחוץ לתחומי המדע אינה מצטיינת בדרך כלל ביציבות נפשית, כלכלית וחברתית. יותר מדי פעולות שלטוניות בארץ בשנים האחרונות נראות לי כמבוססות על התפיסה הזו, או במילים אחרות: הבה ננסה את עצמנו ואת העולם, ואם נטעה, נשתדל לתקן. הכיוון הזה עלול לשבש חיים תקינים ואפילו להיות מסוכן. הוא לכאורה "מגן" על ההנהגה מטענות לכישלון ("רק ניסינו", הם יאמרו לנו), אבל מבטא בדרך כלל שטחיות והתרוצצות פנימית מוגזמת.
אבדות ומציאות ברכבת ישראל, ארכיון
(צילום: יובל חן)
המהלכים בתחום מערכת המשפט בשנים האחרונות הם דוגמה להגזמה זאת. התחושה הייתה שהממשלה מובילה מהלכים מרחיקי לכת ללא התייחסות לאפשרות של טעות. הייתה גם תחושה שהממשלה ציפתה מלכתחילה לבלימת חלק מהמהלכים בידי בג"ץ, והתוצאה היא שגם נעשתה פעולה לא רצינית וגם לכאורה הכינו מראש את מי שיוכלו להאשימו בכישלון. גם בתחום הזה, ובעיקר בתחום המדיני והצבאי, ההכרה בטעות הייתה חסרה ביותר.
הביטוי השני שהזכרנו, אבדות ומציאות, מוכר לנו בדרך כלל מחלקות ומדורים שונים המכונים כך בשדות תעופה, בתחנות רכבת ואוטובוסים וכו'. המחשבה היא שבמקומות הומים של מעבר אנשים רבים בתוך זמן קצר יחסית וליעדים שונים, אנו צפויים להיתקל באבדות רבות, ולכן יש מקום מוקצה ומסומן שבו ישמרו את האבדות עבור בעליהן.
נושא האבדה, המציאה והשבתהּ הוא נושא גדול ונחשב בתחום ההלכה. "המוצא הישר" הוא אידאל רב משמעות, שהרי מציאת דבר שהלך לנו לאיבוד היא דבר מרומם נפש, חיוני ולעיתים אף בעל משמעות חומרית רבה. גם הפועל "למצוא" הוא רב משמעות בעברית: למשל במושג הפלאי "למצוא חן", או בכיוון של שבח גדול, "אשת חיל מי ימצא". אבדה היא חוויה קשה הכרוכה כמובן באובדן, עד כדי אובדן חיים חס ושלום. המילה "מציאוֺת" מנוקדת כמובן בחולם, אבל בשינוי לשורוק אנו מדברים על המציאוּת עצמה.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונההמצב התודעתי בין אובדן למציאוּת, ובין אבדה שהושבה לזו שלא נמצאה, חל על חלקים לא מעטים מחיינו. העיסוק הקשה עם האובדן מלווה את חיינו ואת מציאותנו בישראל. מנגד אנחנו ממהרים להתפעל מ"מציאוֺת" שונות ואף לאבד את שיקול דעתנו בנוגע לכך. לעיתים המדינה נראית כעין מרכז גדול של מציאות ואבדות, שאנו האזרחים באים להביט בו ולמצוא את עצמנו. בקלות רבה מדי מוליכים אותנו להמצאות שונות ומתעלמים ממה שהולך לאיבוד בדרך, מבחינת הסולידריות האזרחית ומבחינת התחושה של רבים מאיתנו.
אכן הניסוי חשוב והטעות תמיד מלווה את חיינו. בתוך כל אלה צריך אדם למצוא דרך נאמנה לעצמו, וצריכים אלה המתיימרים לבקש את אמוננו הפוליטי למעט בניסוי סבלנוּתנו ולהרבות במציאוֺת טובות בעבורנו.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
