יש חשיבות מיוחדת לשאלת האמון של הציבור במנהיגיו. ללא האמון הזה, הן הפורמלי באמצעות תהליך הבחירות והן המהותי במבחן התחושה, אין לשלטון כלשהו בסיס מוצדק לפעול בשם עם ומדינה. לכאורה הדבר נדמה לנו כפשוט, אולם העובדה שקבוצה מסוימת של אנשים עוסקת בשאלות החיוניות ביותר לחיי אזרחים אינה כה פשוטה להכלה.
אנחנו יודעים עד כמה קשה לנו להכריע בשאלות אישיות ומשפחתיות שלנו, וגם עד כמה עלינו להישמר שלא להטיל עול מיותר על קרובינו. כאשר מדובר בחיים הציבוריים, הזהירות הנדרשת מהנבחרים גדולה בהרבה. לצערי אין לדעת עד כמה רבים מהם מודעים להיבט הזה.
אולם אני מבקש לעורר כאן את ההכרח (שאולי מפתיע במקצת) של הכיוון השני: האמון הנדרש מצד המנהיגים עצמם כלפי הציבור. גם כאן אנחנו עוסקים תחילה ברובד הפורמלי: בכל עת על השלטון המכהן לקבל באמון ובכבוד את הכרעת הבוחר ללא שום התחכמות. אולם מיד בהמשך אנחנו נדרשים להיבט המהותי: עד כמה שלטון נבחר אכן מאמין בכך שעליו לשרת במלוא עומק המשמעות את אזרחיו? עד כמה ראש ממשלה ושריו מפנימים שעליהם לתת אמון בערכים ובצרכים של האנשים והנשים הכלולים בעמם?
הרהורים אלה מתחזקים בתוכי בקריאת הפרשות הנוכחיות בספר "במדבר". העובדה שמשה רבנו ועימו אהרן ממש נאבקים על שלומו וקיומו של העם בכל מצב היא מדהימה. גם כאשר מתחיל מרד כלפי משה ואהרן (בפרשת "קורח" למשל), הם אלה שעושים כל מה שביכולתם כדי לעצור את המגפה הפוגעת בציבור. אהרן רץ כמצוות משה "אל תוך הקהל", על כל הסמליות והנוכחות הכלולות במשפט הזה, כדי לעמוד בין המתים ובין החיים.
ההשלכות כלפי זמננו וימינו ברורות למדי. יש להאמין ולהתייחס למצוקות אותנטיות של הציבור. יש לתת אמון בתחושותיו. כמובן שלטון מוצלח אינו יכול לבסס את מדיניותו על פי מצבי רוח משתנים של קבוצות כאלה ואחרות, אולם עליו לבטא אמון מתמיד ויסודי בזכויות אזרחיו. על השלטון לחוש כי לא פחות מהאמון שהוא זקוק לו כדי לשלוט, הציבור זכאי לאמון בזכויותיו ובמעמדו הריבוני כדי להסכים לקבל את הכרעת מנהיגיו.
אין זה דבר פשוט, לתת אמון באזרחים "פשוטים" כאשר אתה הוא מי שעומד בראשם ומנהיג אותם. אולם ללא האמון היסודי הזה בעם, ביכולתו ובמגבלותיו, בחלומותיו ובזכויותיו, אין לשליט במדינה דמוקרטית (ובוודאי במדינה יהודית ודמוקרטית) זכות לשלוט. יש לזכור שבמדינת ישראל הדבר מקבל משנה תוקף בעוצמה רבה יותר: המדינה מצויה במאבק קיומי מראשיתה. היא מכילה בתוכה גיוון רב מאוד מבחינות רבות. קיומה בעיניי הוא ניסי ופלאי. ההקרבה הנדרשת מבניה ומבנותיה עומדת ברמות האנושיות הגבוהות ביותר.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונהאין די באמירות הנהגתיות של הוקרה והערכה לגיבורי ישראל בפרט ולאזרחי ישראל בכלל. שלטון ראוי מחויב לפתח בתוכו רגש עמוק של אמון בדור שאותו הוא זוכה להנהיג. מכאן נובעות חובות שלטוניות ברורות הקובעות את סדרי העדיפויות בכל הנוגע לניהול המדינה ולהעדפת האינטרס הציבורי. רק כשיש אמון בבן הזוג או בבת הזוג אפשר לקיים משפחה. רק כשיש אמון בבת או בבן אפשר לנסות לחנך אותם לחיים ערכיים. רק כשיש אמון בשלטון יש סיכוי טוב שהחלטותיו תתקבלנה ברצון, וכשיש אמון של השלטון באזרחיו יש יסוד סביר לקיומה של חברה היודעת שותפות וסולידריות. מעתה עלינו לומר: יהיה לנו אמון במנהיגינו בכפוף לכך שגם להם יהיה אמון בנו ובכוונותינו הטובות כלפי ארצנו.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
