בשירת האזינו בתורה (דברים, ל"ב) אנו מוצאים בין השאר את הפסוק החמור הבא: "ויאמר אסתירה פנַי מהם אראה מה אחריתם, כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם". ראשית, מובן שאי-אפשר להשתחרר מהכובד הנורא של המושג "הסתר פנים". בניגוד מוחלט לקִרבה המתבטאת בראיית פנים אנושיות או ב"ראיית פני השם" (באופן מטפורי כמובן), כפי שמייחל משה רבנו בפרשת "כי תשא" בספר שמות, כאן אנו חשים התרחקות מבהילה.
אעיר כאן ביראה רבה שזאת הייתה התחושה באותו יום נורא של הטבח בשמחת תורה: שום הכנה או הערכה אנושיות לא עמדו בתוקפן ודברים שהיו כמובנים מאליהם לא החזיקו מעמד. זאת תחושה איומה, ולשמחתנו ולהכרת הטוב שלנו, לאחר היום הזה היא השתנתה מיסודה. אולם כאן חשוב לשלב בין הסתר הפנים הזה לשאלת האמון, שהיא שאלה יסודית ביותר בחיינו האנושיים. כשיש לנו אמון במישהו, יחסנו אליו יבטא זאת בכל הליכותינו. מנגד, כשמישהו איבד את אמוננו, אנחנו לא מסוגלים להתייחס ברצינות או בתקווה לשום דבר הקשור בו.
1 צפייה בגלריה
איך אפשר להפריד בין אמון לאמונה? נתניהו וראשי הסיעות החרדיות
(צילום: יואב דודקביץ', אלכס קולומויסקי, נועם מושקוביץ / דוברות הכנסת)
שאלת האמון התעוררה אצלי בחריפות כאשר שמעתי לאחרונה את אחד הפרשנים הפוליטיים פונה בעניינה אל מנהיגי הסיעות החרדיות. הוא הגיב על דבריהם שאין להם עוד אמון בראש הממשלה. לדבריו, הטעות שלהם היא שהם מדגישים את האמון ושוכחים את האמונה. לדעתו גם אם האמון נפגע, הרי את האמונה עצמה הם יכולים למצוא רק בצד הזה של המפה הפוליטית, ועובדה זאת היא שלדעתו צריכה להנחות את המפלגות החרדיות בבחירת דרכן הפוליטית. החלוקה הזאת הטרידה אותי מאוד. כיצד אפשר להפריד בין אמון לאמונה? לדעתי כאן מצוי עיוות יסודי שגורם לנו לנזק אמוני, חברתי ופוליטי.
המילים אמת, אמונה, אמֵן ואמון אינן דומות באופן אקראי. הן כולן חותרות לקרבה לאמת, לביטוי האמת ולשמירה על האמת. אפילו תפיסתנו האומנותית מושפעת מכך, והייתה זאת המשוררת לאה גולדברג שהדגישה את הקִרבה בעברית בין אומנות לאמת. בשונה מכך, בלועזית המילה Art קרובה כמובן למילה Artificial – מלאכותי. יש כאן ככל הנראה שתי השקפות עולם שונות ולגיטימיות, כל אחת לעצמה. בדרך אחת מודגשת יותר החתירה למציאות "כפי שהיא", ובדרך אחרת לכיוון של חיקוי המציאות (המושג היסודי בתרבות היוונית – מימזיס).
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונהנשוב לחיינו החברתיים והפוליטים. האם לשיטתו של אותו פרשן שאליו התייחסתי אפשר למצוא הבנה אמונית גם במקום שבו אבד האמון האישי וההנהגתי? האם עד כדי כך אנחנו אמורים להבדיל באופן מלאכותי בין מידות ראויות, עד שהדבר ידמה חס וחלילה לבחירת פירות וירקות בשוק? כאשר האמון אובד, הדבר אינו יכול להיות מנותק מכישלון ערכי, מוסרי ויהודי בסיסי. אם אדם אינו עומד בדבריו, או אינו מתכוון מלכתחילה ברצינות להבטחותיו, יש בהכרח משהו מוזר גם בתפיסתו האמונית.
מובן שכולנו נכשלים ללא הרף במעשינו ובדיבורינו. התפקיד שלנו הוא לקחת אחריות על כישלונותינו ולנסות להשתפר. ההפרדה כאן בין סוגים שונים של מצוות וערכים היא מלאכותית וחסרת כל אמון או אמת. כך בדיוק הדבר חל לא רק על ראש הממשלה ולא רק על הפרשן הפוליטי. גם מנהיגי מפלגות המנסות או מתיימרות לייצג את מסורת ישראל חייבים להיות אמינים ונאמנים לכלל ישראל, ולדרוש מעצמם ומחבריהם להנהגה ולממשלה להיות דור שיש בו אמון, ולפיכך אין בו עוד סכנה לדבר הנורא המכונה "הסתר פנים".
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
