פרשת השבוע, "תולדות", מאפשרת לנו להעמיק עוד יותר באישיותה הנדירה של רבקה אימנו. כאשר "מתרוצצים" הבנים בתוכה היא אומרת את המילים: "אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי". פשט הפסוקים מושך אותנו לסבור שהיא שואלת את עצמה לשם מה מתרחש התהליך הקשה הזה. לדעתי אפשר לראות כאן יותר קביעה מאשר שאלה. רבקה בעיקר מכריזה על תכלית חייה, שהיא "לָמָּה". ה"למה" הזה הוא "אָנוכי" – כלומר, השאיפה למימוש מטרות יסודיות הוא עיקר חיי.
אנחנו מכירים את זה גם בחיינו. לעיתים נוסח הנשמע כשאלה כולל בתוכו כבר קביעה ברורה. לגבי רבקה נדמה לי שנחשף כאן בצורה בהירה הכוח הפלאי שלה לכוון את חייה על פי ה"למה", התכלית. בפרשה הקודמת, "חיי שרה", זה בלט מספר פעמים, ובעיקר בתשובה הקצרה והנחרצת שלה: "וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה, וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ" (בראשית כ"ד, נ"ח). אחר כך מתקרבת רבקה למחנהו של יצחק ומבחינה מיד במי מדובר, ופועלת בסדרת מעשים נחרצים: "וַתִּשָּׂא", "וַתֵּרֶא", "וַתִּפֹּל", "וַתֹּאמֶר" , "וַתִּקַּח", "וַתִּתְכָּס". הפעולות האלה "מעבירות" את הפעלתנות ליצחק, והוא מתחיל בסדרת הפעולות שלו, המתארות בעמקוּת ובעדינות את שלבי הקשר שלהם: "וַיְבִאֶהָ" , "וַיִּקַּח", "וַיֶּאֱהָבֶהָ", "וַיִּנָּחֵם".
ה"למה" הזה לא יניח לנו גם בהמשך הדרך. כאשר יעקב מציע למכור לו את בכורתו אומר עֵשָׂו: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה". כיוון שתודעתו עוסקת במוות קרוב, או בהליכה קבועה לקראת המוות, ה"למה" שקשור בבכורה מאבד מערכו. רבקה ממשיכה בדרכה הממוקדת במטרת העל העניינית של חזון בית אברהם. לקראת סוף הפרשה, כאשר היא מעוניינת להגן על יעקב מנקמתו של עשו, היא אומרת ליצחק: "...אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים". שוב ה"למה" הוא חייה, ולכן פעולה שעלולה להרוס את המשך ברית אברהם אינה יכולה להתקבל על דעתה.
גם ה"מדוע" אינו נפקד מהפרשה. יצחק מעלה את השאלה האנושית והכנה בפני הנהגת הפלישתים: "מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי, וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם". הנשאלים משיבים לו בגילוי לב מפתיע: "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ". זאת אחת הפעמים שבהן ישנה הודאה מפורשת והחלטית ביותר מאומות העולם על הסיבה לרצון לשתף פעולה, תוך כדי שילוב מסוים של איום. בגלל היתרון שיצחק עשוי לתת להם, הם רוצים להשיג איתו ברית – אבל הברית הזאת לא מוליכה את התהליך, אלא שהיא מסקנה הנובעת מניתוח העובדות בהווה. עשו חפץ לאכול כי הוא רעב, הפלישתים מעוניינים לכרות ברית כי יצחק זוכה להיות מבורך משמיים.
הכנות לקראת השבעת הכנסת, השבוע
(צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)
בחיינו, השילוב בין מדוע ולמה מורכב מאוד. יש שאלות הנשאלות בלמה או במדוע, אבל בפועל אין להן מענה. למשל: מדוע אתה אוהב את פלוני? מי שיודע לענות בדיוק את סיבות אהבתו – אהבתו אינה מרשימה במיוחד. באותה מידה, גם מי שינסה להשיב למה הוא אוהב, יאכזב אותנו מאוד. בשיחה הפנימית שלנו, המרכיבים מתחככים, נאבקים ומזינים זה את זה. ל"מדוע" יש מעמד חיוני של הסבר מהלך הדברים כמיטב יכולתנו. ל"למה" יש מעמד חיוני של הפניית המאמץ שלנו אל עבר תכלית מסוימת. גם המדוע וגם הלמה אינם בהירים לנו לגמרי, והנסיון להגדיר במדויק את תחומם אינו מבוסס.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונהבתקופות אישיות ולאומיות שונות אפשר לחוש מהלכים המובלים יותר על ידי "למה" ומהלכים המובלים יותר על ידי "מדוע". אפשר למשל לחשוב על עליות ארצה שבהן בלט הצד הסיבתי: בעקבות סבל או סכנה במקומות שונים בעולם הגיעו אנשים למסקנה שעליהם לשוב למולדתם. במקביל, במקרים שונים אנשים שמו לעצמם את העלייה לישראל כמטרת חייהם, במטרה ליישב את הארץ ולהשתתף בגאולתה.
האיזון בין "מדוע" ל"למה" קשה לשמירה. למשל בכל הנוגע לפיתוח מוצרים חדשים, לא פעם הסיבה העיקרית נוגעת לנימוקים של כדאיות כלכלית, אף שיהיו מי שינסו להציג בפנינו מטרה ערכית ומוסרית כלשהי כמגמה העיקרית של הפיתוח. גם לגבי היצירה האומנותית, ראוי לה לשלב בין מה שמתרחש בתודעתו של היוצר מאירועי העבר ובין ממד ערכי ומוסרי. חברה מוסרית וערכית זקוקה לדעתי למטען ממשי של שאיפות הגונות כלפי העתיד – ולא אמורה להסתפק בהסברים, חשובים ככל שיהיו, מדוע קרה עד כה מה שקרה.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
