"אבא שלי עשה דברים נפלאים, והוא עשה גם דברים איומים", אומרת נשמה קרליבך, בתו הבכורה של הרב שלמה קרליבך, בסרט התיעודי "The Darkest Light" – ולוכדת במשפט אחד מורכבות שלחברה שלנו קשה להכיל. ניכר שהיו ברב הנערץ עדינות, חוכמה ורוחב לב, שהתבטאו במגוון מקרים והקשרים. זה לא סותר את העדויות של נשים על כך שהוא מעל באמון שלהן וניצל אותן בצעירותן.
בתו הבכורה של הרב קרליבך לא האמינה להאשמות נגד אביה בדבר הטרדות מיניות כאשר הן התפרסמו לראשונה במגזין "לילית" בשנת 1998, כארבע שנים אחרי מותו. סרטו המטלטל של הבמאי סיימון מנדס, שהוקרן בבכורה בפסטיבל הקולנוע היהודי בסן פרנסיסקו, מציג בין השאר את ההתפכחות הכואבת שלה.
מתוך The Darkest Light
(באדיבות פסטיבל הקולנוע היהודי סן פרנסיסקו)
מפתה לדון בשאלה האם נכון להפסיק לשיר את לחניו הרבים של קרליבך, המוכּרים והנפוצים בקהילות ישראל ברחבי העולם, אבל זו לא בהכרח השאלה החשובה ביותר. מבחינה חומרית, קרליבך ממילא לא הרוויח כסף מכך ששרים את לחניו בתפילות בבתי כנסת, ובוודאי שאינו מרוויח מכך לאחר מותו. האם מוזיקה יכולה להיות "טמאה"? זו שאלה מופשטת שאין עליה תשובה נחרצת, ואני נוטה להאמין שלא. כך או אחרת, ברור שחרם על שירי קרליבך הוא גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה. מדובר בלחנים שכל בית דתי מכיר, פסקול שמלווה יהודים בארץ ובתפוצות ברגעי חיים רבים מספור.
השאלה החשובה יותר בעיניי נוגעת לדמותו של קרליבך – קרליבך האיש, לא היצירה. לפני הכול, ראוי להפסיק להתייחס לקרליבך כאיש קדוש או כמלאך בדמות אדם – התייחסות שעדיין קיימת בחלקים נרחבים בציבור הדתי. לא ראוי להסיט את המבט ולהתעלם מההאשמות שעלו לגביו.
בסרט "The Darkest Light" מופיעות בין השאר עדויות של שלוש נשים שונות שמספרות בפנים גלויות איך היו לדבריהן קורבן להטרדות מיניות מצד קרליבך. שלוש הפסקאות הבאות כוללות ציטוטים קשים לקריאה.
שבע קובט הארט (Sheva Kuvet Hart) סיפרה: "הוא תפס את הירך שלי באחיזה שאני לא יכולה לתאר... קמתי, והוא דחף אותי ונצמד אליי כך שלא אוכל לעזוב, והוא אמר 'שבע, אחות קדושה, בבקשה, בבקשה, בבקשה'. הוא כמעט לחש את זה. הילדות שלו ישנו בחדר הסמוך. הוא פתח את רוכסן המכנסיים שלו, וזה השלב שבו דחפתי אותו וברחתי משם".
אישה אחרת, דונה זרנר (Donna Zerner), סיפרה: "הוא אמר לי שאני יפהפייה ובא לחבק אותי, והדבר הבא שאני זוכרת הוא הלשון שלו תחובה במורד הגרון שלי, עמוק. זה היה אינטנסיבי מאוד. לא יכולתי לנשום. זה היה מגעיל, ולא ידעתי מה לעשות כי זה היה ה-שלמה קרליבך, הוא היה אגדה, מה אני אמורה לעשות? קפאתי. זה נמשך זמן מה, ואז הוא סוף-סוף הפסיק, ולא אמרתי שום דבר, רק התנהגתי כאילו דבר לא קרה". היא הוסיפה שבימים הבאים הוא התקשר אליה שוב ושוב לשיחות מטרידות, בשעות לילה מאוחרות, עד שהיא ניתקה את קו הטלפון בביתה.
אישה אחרת, ס. ג'. שוויידלסון (S.J. Schwaidelson), סיפרה על מקרה חמור שאירע לדבריה כשהייתה נערה בת 14 בלבד: "הוא בא מאחוריי וחיבק אותי, ואז הידיים שלו זזו, והן מיששו את השדיים שלי. בזמן שהוא לופת אותי, הוא גם התחכך בישבן שלי. הוא החזיק אותי צמוד ואמר לי: 'אוּ, כזו שיינע מיידל' ("ילדה יפה" או "בחורה יפה" ביידיש, ש"מ)".
קרליבך (במרכז). לא ראוי להתעלם מההאשמות
(צילום: Moshe Yitzchak Kussoy)
אלה רק דוגמאות ספורות מבין עשרות נשים שסיפרו על התנהגות לא הולמת מצד קרליבך. שורה של נשים, שלא מכירות זו את זו, יצאו לעולם והעידו על מעשיו.
סיפורו של קרליבך הוא עוד מבחן, מני רבים, ליכולת של החברה להכיל מורכבות. כך, למשל, נודע קרליבך בחייו כמי שפעל לקידום מעמד האישה בעולם הדתי. הוא עודד את בתו לשיר, גם כששילם על כך מחירים, ויש לו חלק גדול בכך שנשמה גדלה להיות זמרת. הוא גם האמין שצריך להסמיך נשים לרבנות. האם ייתכן שבמקביל פגע בנשים במחשכים? ובכן, בני אדם הם יצורים מורכבים, ולעיתים יש פער בין מה שנראה כלפי חוץ ובין מה שקורה בחדרי חדרים.
לאורך השנים ספג קרליבך ביקורת מתוך החברה הדתית השמרנית על כך שהוא מחבק ומנשק נשים בידידותיות ובחום, בניגוד ל"איסור נגיעה". הביקורת הזו באה מהכיוון ההלכתי, עוד לפני שהתפרסמו העדויות על הפגיעות המיניות שלו. בדיעבד אפשר לומר שהאיש גם הביא לחיזוק קו המחשבה שלפיו כל מגע ידידותי בין המינים יכול בקלות להידרדר לעבירות חמורות יותר ולכן יש להתרחק ככל האפשר מערבוב בין גברים לנשים.
לפני קרוב לעשור, בעקבות תנועת מי טו, ההאשמות כלפי קרליבך חזרו לתודעה ולשיח. בתו נשמה קרליבך הצהירה שהיא מאמינה לנשים שהעידו שאביה פגע בהן. היצירה התיעודית החדשה היא הזדמנות נוספת לדון במעמדו של קרליבך בציבור. במשך עשרות שנים, הנשים האלה סבלו מהשתקה ומחוסר אמון. המעט שאפשר לעשות למענן הוא להקדיש מחשבה נוספת לפני שמתארים את קרליבך כצדיק ללא רבב.
