ספר יונה ייחודי ביחס לשאר ספרי הנביאים במקרא, המציגים בעיקר קובצי נבואות תוכחה ונבואות נחמה. לעומתם, ספר יונה דן במהות הנבואה. מיהו נביא אמת? וכיצד עליו לנהוג מול הציבור? שתי השאלות הללו ארוגות זו בזו לאורך הספר, והמענה עליהן ניתן באמצעות מסעו הפיזי של יונה – מסע המשמש מסגרת למסע נפשי עמוק, המתרחש כולו מתוך מפגש עם ה"אחר" והזר. בסופו של המסלול מגלה הנביא שנבואת התוכחה אינה מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי בלבד שנועד להוביל את האדם אל דרך הישר.
כבר ספר דברים עסק בשאלת זיהויו של נביא האמת: ִ"אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא – הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה', בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ" (י"ח, כ"ב). לפי הכלל הזה, המבחן האולטימטיבי הוא מבחן התוצאה: נביא אמת הוא מי שנבואתו מתגשמת במציאות. נראה כי מחבר ספר יונה מבקש להתפלמס עם התפיסה הזו ולומר שהצלת בני האדם היא הערך העליון, ולא התגשמותה של נבואת הפורענות. מטרת השליחות האלוהית היא לשנות את דרכיו של האדם, ולא להענישו; הענישה היא אמצעי, ואילוּ התיקון הוא המטרה.
הסיפור נפתח בפנייה קוסמופוליטית: "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי". נינווה, בירת אשור, היא עיר נוכרית, וצו זה מעיד על אלוהות אוניברסלית המפקחת על האנושות. תגובת יונה היא בריחה מיידית: וַיָּקׇם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה... וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'.
המקרא משתמש כאן בכפל פעלים – "וַיֵּרֶד יָפוֹ... וַיֵּרֶד בָּהּ" – שיכול להצביע לא רק על ירידה פיזית, אלא גם על ירידה רוחנית ונפשית עמוקה. בשונה ממשה וירמיהו, שסירבו בתחילה לשליחות אך ניהלו דיאלוג עם האל והסבירו את סירובם, יונה בוחר בנתק מוחלט. הוא מנסה לתרגם את הנתק הפנימי שלו לריחוק גאוגרפי, ומשלה את עצמו שיוכל לברוח ממקום ההתגלות. זו אירוניה מובהקת: יונה מודע היטב לכך שה' הוא אל אוניברסלי, כדבריו בהמשך למלחים: "עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה", אך במצוקתו הוא מתנהג כאילו מדובר באל מקומי שאפשר לחמוק מפניו.
קיימת אירוניה מרה בהשוואה בין יונה למשה; בעוד משה מזכיר לאל את מידות הרחמים כדי להציל את עמו מעונש, יונה מתלונן על אותן מידות בדיוק, וכועס על כך שהאל חס על ברואיו
הסערה הפוקדת את האונייה בים משקפת את הסערה הפנימית המתחוללת בנפשו של הנביא. בעוד המלחים הזרים פועלים באקטיביות, זועקים איש אל אלוהיו ומטילים את הכלים לים, יונה מפגין אדישות מוחלטת וחוסר חמלה משווע. הוא יורד אל ירכתי הספינה ונרדם. גם כאשר הוא מודה לבסוף שהוא הגורם לסערה ומבקש שישליכו אותו למים, ניכר שהוא מעדיף את מותו שלו על פני הושטת יד או תפילה למען הצלת הזולת.
בטן הדג הגדול משמשת עבור יונה כרחם מטפורי. דווקא שם, במצב של בידוד מוחלט מהחוץ, משהו בתוכו נשבר. בפעם הראשונה הוא מוצא חיבור, פותח את פיו בתפילה, ונפלט אל היבשה כמי שעובר לידה מחדש. אך התיקון עדיין אינו מושלם. כאשר האל פונה אליו שנית, יונה מציית ומכריז בנינווה: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" – אבל הוא עושה זאת כלאחר יד, ללא ניסיון אמיתי לשכנעם או להדריכם אל הטוב.
משה שובר את לוחות הברית – תחריט של גוסטב דורה. ההשוואה בינו ובין יונה מעניינת
כאשר אנשי נינווה חוזרים בתשובה מופתית – "וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם... וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחׇזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם", ואלוהים מוותר על הרעה, תגובתו של יונה קשה: "וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ". הוא מטיח באל את מידות הרחמים שלו כהאשמה: "כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד". כאן נחשף המניע לבריחתו: יונה חרד לאמינותו המקצועית ולתדמיתו כנביא. הוא אינו מסוגל לשחרר את התפיסה שהנבואה חייבת להתגשם כפשוטה, ומעמיד את האגו שלו במרכז, במקום את טובת הציבור שאליו נשלח. קיימת אירוניה מרה בהשוואה בין יונה למשה; בעוד משה מזכיר לאל את מידות הרחמים כדי להציל את עמו מעונש, יונה מתלונן על אותן מידות בדיוק, וכועס על כך שהאל חס על ברואיו.
בשלב האחרון, אלוהים מעביר את יונה סדרת חינוך באמצעות הקיקיון. הצמח המצל מסב ליונה שמחה גדולה – הפעם הראשונה בספר שבה הוא מגיב ברגש חיובי למשהו שמחוץ לעצמו. אך כאשר הקיקיון מתייבש, יונה שוקע בייאוש אנוכי ומבקש את נפשו למות. דרך הרחמים העצמיים מחלץ האל מיונה תובנה מוסרית אוניברסלית: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ... וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה"?
ספר יונה, הנפתח בצו קטגורי ומסתיים בשאלה רטורית מהדהדת שהמענה עליה ברור ומהדהד בחלל, מותיר את הגיבור בשתיקה של התפכחות.
לקראת יום הכיפורים, יונה מלמד שמידת הדין המוצקה והנוקשה היא אומנם כלי הכרחי להצבת גבולות, אבל בסופו של דבר, עולם ללא חמלה, ללא הזדמנות שנייה וללא מידת הרחמים אינו יכול להתקיים.
ד"ר גלי דינור היא חוקרת מקרא
