מתי הבנו שגם אנחנו נמות?
המוות הוא מהנושאים המושתקים והמוכחשים בתרבותנו, ובייחוד בקשרים בין הורים לילדים. נסו להיזכר מתי דיברתם עם הוריכם על המוות בפעם הראשונה. האם השיחה הייתה קולחת? האם דיברתן רק על מוות של "אחרים" או שמחשבות על המוות שלך ושל ההורים נשזרו בשיחה?
"הפחד מפני המוות הוא רב-עוצמה וקיים תמיד, ולכן אנחנו מקדישים חלק נכבד מחיינו להכחשת המוות", קובע הפסיכיאטר ארווין יאלום, המקדיש למוות את החלק הראשון של ספרו, "פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית". הוא מבהיר: "ילדים מוטרדים מהמוות ועוסקים בו רבות, ודאגותיהם בעניין זה מחלחלות ומשפיעות על עולמם החווייתי. המוות הוא תעלומה גדולה מאוד בעיניהם..."
כדי להמחיש עד היכן מוכנים הורים להגיע ברצותם לחסוך לילדיהם ההתמודדות עם המוות מביא יאלום שיחה בין אמא לבנה בן החמש:
הילד: גם בעלי חיים מתים, אמא?
האם: כן, גם בעלי חיים מתים. כל דבר שחי מסיים בסופו של דבר את חייו.
הילד: אני לא רוצה להגיע לסוף חיי. אני רוצה לחיות יותר מכולם.
האם: אתה לא צריך למות; אתה יכול לחיות לנצח.
כשילדיי היו צעירים סיפרתי לעצמי שהם לא מדברים איתי על המוות משום שהם עדיין לא מבינים אותו. זו הייתה הנחה שקרית שהענקתי לעצמי מתוך משאלה לגאול את ילדיי מהגילוי המזעזע שיום אחד הם לא יהיו.
למרות העובדה שהאירוע התרחש מזמן, אני זוכרת אותו בפירוט; ישבתי בבוקר שבת בגינת ביתנו וקראתי מאמר שעסק בחרדה של הורים מהאפשרות לשוחח עם ילדיהם על המוות. במאמר נטען שילדים מודעים למוות בערך מגיל שלוש (במחשבה שנייה אני אומרת לעצמי: ברור, הרי הם רואים, לכל הפחות, פרחים קמלים וחיות מתות). בני היה בערך בן חמש. ציינתי לעצמי שיש אפשרות שהוא רוצה לדבר איתי על המוות, והחרדות שלי, ולא חוסר ההבנה שלו, הן שמונעות את השיחה. ציינתי ולא אמרתי דבר. השינוי הפנימי שעברתי חִלחל לתודעתו, ובאותו היום בני שאל אותי על המוות שלי ושלו. אז גיליתי כמה הוא היה מוטרד מהמוות, וכמה הוא התאים את עצמו לחרדות שלי ולא לצרכים שלו.
שתי רחלות ושזר אחד
אווירה של סודות והתלחששויות מלווה את דמותו הציבורית של הנשיא זלמן שזר בכל הקשור לחייו עם שתי הרחלות; רחל כצנלסון שנישאה לו, ורחל בלובשטיין, המשוררת שניהלה איתו יחסים קרובים. יש הטוענים ששירה של רחל המכונה "פגישה, חצי פגישה" (שנכתב בשנת 1925, כחמש שנים לאחר נישואיו של שזר) מתאר מפגש עם שזר הנשוי (באדיבות פרויקט בן-יהודה):
פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי...
וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר
מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.
אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –
הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.
וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן
לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!
אין לדעת מה האירוע הקונקרטי שהוביל לכתיבת השיר (אם יש כזה), שכן הזרמים התת-קרקעיים שמולידים שירים נסתרים לרוב גם מעיני המשוררת.
אחיי הלומי הקרב
אני מוצאת בשיר תיאור מזוקק של התעוררות פוסט-טראומטית וחרדה מפניה. הצפה וסערה, בייחוד בבניין הפעיל: "הציף", "הסעיר" – פעלים המתארים את השתלטות הזיכרונות, ומשמשים תכופות בתיאור חוויות פוסט-טראומטיות. החוויה הטראומטית מגיחה גם מהשורה שמתפוגגת אל שלוש נקודות, מתיאורים חסרים, מקטעי ניבים סתומים, ממבטים חטופים שמסעירים, ומהמאמץ הסיזיפי לבנות סכר שכחה לזיכרונות, רק כדי לגלות שחצי פגישה או מבט חטוף מפרקים אותו.
"שטים הם עצומי עיניים... בתוך ליבנו ישנים" (תרצה אתר)
הצפות וסכרי שכחה מובסים מהדהדים בימים אלה במקום אחר לגמרי, בחדרי הוועדות של הכנסת. לפני כשבוע ראינו בוועדת הכנסת חבורה של לוחמים המתמודדים עם פוסט-טראומה שהתחננו שחברי כנסת, שמעולם לא עמדו במקומם, יבינו ויכבדו אותם. בסוף עברה בכנסת הצעת התיקון לחוק הנכים (חוק "הלומי קרב"), ובאותה אבחה אושר "חוק יסוד לימוד תורה" שנועד להכשיר השתמטות של חרדים משירות צבאי.
מליאת הכנסת ביום שבו אושר חוק יסוד לימוד תורה
(צילום: אלכס גמבורג)
אני פציפיסטית, ואני מאמינה ויודעת שסכסוכים אפשר לפתור בהסכמים ולא במרחץ דמים. דווקא משום כך ליבי עם הלומי הקרב, ואני זועמת על אנשים צבועים שמאמינים במלחמות ושולחים אליהן את ה"אחרים".
יותר מכול אני זועמת על השקר. תישירו מבט ותאמרו את האמת: "הכיסא חשוב לנו מחייכם"; "אנחנו רוצים להיבחר ולכן בונים חומה סביב קהילתנו"; "אתם עבורנו 'גוי של שבת'". שידעו מי שולח אותם לקרבות. ידעו וישקלו.
השקר העלוב בתבל
מי שלמדה בבית מדרש ליברלי נתקלה באגדת "תנורו של עכנאי", המתארת מחלוקת בבית המדרש של יבנה שהובילה לנידוי של רבי אליעזר. נידוי הוא צעד חמור והמנודה לא יכול להשתתף בחוויות קהילתיות. בעולם שבו התורה נלמדת בעל-פה, המנודה לא יכול ללמוד ולא יכול ללמד. יוצא שלא רק רבי אליעזר נודה, אלא גם תורתו עברה נידוי. במובן הזה, נידוי גרוע ממוות.
באגדה שלפנינו מסופר על היום שבו נפטר רבי אליעזר. החכמים, שנידו אותו, פוחדים לאבד את תורתו ובאים לבקרו בזמן שהוא מתמודד עם מחלתו (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף סח עמוד א):
כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחבריו לבקרו. הוא יושב בקינוף (מיטת אפיריון) שלו והם יושבים בטרקלין שלו... כיוון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו, נכנסו וישבו לפניו מרחוק ארבע אמות. אמר להם: למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. אמר להם: ועד עכשיו למה לא באתם? אמרו לו: לא היה לנו פנאי. אמר להם: תָּמֵהַּ אני אם ימותו מיתת עצמם. אמר לו רבי עקיבא: שלי מהו? אמר לו: שלך קשה משלהם...
לפנינו שיחה קשה בין חכם חריף וישר על ערש דווי לחכמים מלאי אשמה. בזעם ובתסכול שואל רבי אליעזר את החכמים: למה לא באתם? שנים שאני מנודה ואתם לא לומדים תורה מפי, ועכשיו החלטתם שתורתי חשובה?! הרי לשבת במרחק ארבע אמות ממני (המרחק שיש לשמור מהמנודה) יכולתם גם קודם.
רבי אליעזר עבר נידוי ונשמתו חבולה. לקראת מותו היה מן הראוי שחבריו ידברו איתו בכנות וגם יבקשו סליחה. אלא שהם מציעים עולב-עולבים של תשובה: "לא היה לנו פנאי". זה מזכיר תשובות שנתנו חברי הקואליציה לטענות על התחמקותם מהגעה להלוויות ולבתי משפחות של חטופים.
רבי אליעזר רושף אמת קשה: "תמה אני אם ימותו מיתת עצמם", שפירושה: לא תמותו מוות טבעי. רבי עקיבא, אולי בניסיון להשיג "הנחת חכם מיוחס", בודק מה יהיה מצבו, ורבי אליעזר משיב: "שלך קשה משלהם". ואכן, מותו של רבי עקיבא בידי הרומאים היה מר וקשה.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נון"שקרים שקטים, שקרים קטנים, בתוך ליבנו ישנים"
שקרים שאנחנו מספרות לעצמנו, שקרים של הורים לילדיהם, שקרים רומנטיים, שקרים פוליטיים ושקרים מוסריים – בכולם שזורים פחד והשתקה, כולם כולאים את הסבל בתוך נשמתו של היחיד ומלמדים שהשקט של המנהיגים וטובתם עולים על חייהם ועל שלומם של הנתונים לחסדיהם.
השתקות ושקרים מנהלים פעמים רבות את היחסים בין הורים לילדים, הם מלווים את רבי אליעזר אל מותו, והם מנהלים את ישראל של ימים אלה ואת יחסה לחיילים שהיא שלחה למלחמה. התיקון, בכל המישורים, ייעשה כשנסכים לשוחח על נושאים מעוררי חרדה, נהיה מוכנים להתבונן על האמת, נפסיק למכור פתרונות מעוותים וניקח אחריות לתיקון.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
