אחות נושאת בזרועותיה ילדה צעירה מחייכת. מאחוריה צועדות נשים נוספות, כולן מביטות היישר אל המצלמה. משני צידי התמונה – גדרות תיל. הצילום בצבעי שחור-לבן, הקומפוזיציה סימטרית ומוקפדת להפליא, והצלם עומד בנקודת תצפית מעט מוגבהת. אלא שהסצנה הזו מעולם לא התרחשה.
מאושוויץ אנו מכירים תצלומים וקטעי וידאו רבים שבהם אסירים כחושים ומותשים מביטים ישירות לעדשות המצלמות של צלמי הצבא הסובייטי. באלבום אושוויץ, שצולם בידי אנשי האס-אס ב-1944, נראות נשים יהודיות מהונגריה עם הגעתן למחנה. בקטע סרט קצר שצולם בימים שלאחר השחרור נראות אחיות סובייטיות מלוות קבוצת ילדים בין גדרות התיל – ילדים ששרדו, כמעט בנס, את הניסויים הרפואיים האכזריים של יוזף מנגלה.
5 צפייה בגלריה
תמונה שהופצה ברשת. הסיפור אמיתי, התמונה מזויפת
(צילום: מתוך עמוד הפייסבוק Threads of Time)
ועדיין, התמונה של האחות הנושאת אישה צעירה ממשיכה להתפשט ברשתות החברתיות. נתקלתי בה בפייסבוק. אין זה מקרי שהיא מעוררת אסוציאציות לאושוויץ: היא מאגדת לתוך דימוי אחד "מושלם" שורה של סמלים חזותיים מוכרים ממחנות הריכוז וההשמדה. כבר בכך יש כדי לעורר חשד.
הכיתוב שצורף לאחד הפוסטים, שעלה ב-17 בינואר בעמוד בשם "Threads of Time", מבלבל אף יותר. לפי הטקסט, מדובר במחנה הריכוז ראוונסבריק, והוא מתאר אחות פולנייה בשם אלז'בייטה קובלסקה, שנאלצה לצאת לצעדת מוות עם אסירות נוספות כאשר הכוחות הסובייטיים התקרבו למחנה. אלא שהפרטים אינם מסתדרים: מדוע הנשים מביטות בביטחון כה רב אל המצלמה? מדוע האחות מוצגת כגיבורה באופן כה תיאטרלי – ועוד בעדשתו של צלם נאצי? ומדוע הנוף אינו תואם כלל את הטופוגרפיה המוכרת של מחנה הנשים שמצפון לברלין?
מעבר לפוסטים החוזרים על אותו סיפור, כמעט שאין מידע על האחות קובלסקה. בחלק מהפרסומים מופיעות תמונות נוספות, ובאחת מהן אף נראה שמה רקום על מדי אחות, אך פניה שונות לחלוטין.
מה שכן אפשר לאמת הוא שמספר הצילומים ששרדו מראוונסבריק קטן מאוד. 92 תצלומים בלבד נכללו באלבום אס-אס מ-1940–1941, והם מציגים סביבה שונה לגמרי מזו שבתמונה הוויראלית. גם הצילומים המעטים שצולמו מיד לאחר השחרור מתארים מציאות אחרת. האיכות ההיפר-ריאליסטית של הדימוי, הקומפוזיציה הכמעט מושלמת, והאופן שבו הוא "מסכם" סמלים מוכרים ממחנות ריכוז – בצירוף ריבוי פרסומים דומים באותו חשבון ברשת – מצביעים בסבירות גבוהה על כך שמדובר בתמונה שנוצרה בבינה מלאכותית.
5 צפייה בגלריה
ניצולי מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ עוברים בשעריו עם שחרורו, פברואר 1945. תמונה אמיתית
(צילום: Imago Images / Reinhard Schultz / Reuters)
בשנים האחרונות מציפות תמונות שואה שנוצרו בבינה מלאכותית את הרשתות החברתיות. "היסטוריה מזויפת", כפי שמכנה זאת דובר מוזיאון אושוויץ, פאבל סביצקי. התופעה נפוצה במיוחד בפלטפורמות שבבעלות חברת מטא. ההערכות הן שכ-40 אחוז מהתוכן המופץ בפייסבוק נוצר בבינה מלאכותית, אך רק חלק זעיר ממנו מסומן ככזה – למרות כללי הפלטפורמה. סביצקי מזהיר שתמונות פוטוריאליסטיות כאלה הן "סכנה חדשה לעיוות ההיסטוריה של אושוויץ", שכן הצילום נתפס במשך שנים כמדיום תיעודי – כעדות לנוכחות של צלם אמיתי במקום ובזמן מסוימים.
דברים דומים נשמעו גם מפי מיכאלה קיכלר, מזכ"לית הברית הבינלאומית לזיכרון השואה (IHRA), באירוע של פרויקט החינוך SHOAH STORIES שנערך לאחרונה בברלין. לדבריה, תכנים שנוצרו בבינה מלאכותית מופצים לעיתים קרובות ללא הקשר, ורוב המשתמשים אינם מסוגלים לזהות שמדובר בזיוף. הדבר מדאיג במיוחד משום שהמרחב הדיגיטלי שינה מן היסוד את האופן שבו אנשים פוגשים את ההיסטוריה של השואה.
על רקע זה פרסמו יותר מ-30 אתרי זיכרון, קרנות ויוזמות בגרמניה מכתב פתוח לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ובו קראו לחברות המפעילות את הפלטפורמות לפעול ביתר תוקף. בין הדרישות: סימון ברור של תכני בינה מלאכותית, הסרת התכנים, ומתן כלים יעילים יותר לדיווח על זיופים חזותיים. פרסומים כמו זה שתיארנו פוגעים בעבודת מוסדות ההנצחה, משום שהם נשענים לעיתים על שמות ואירועים אמיתיים – אך מעודדים זיכרון המבוסס על רגש מיידי ועל מניפולציה חזותית, ולא על למידה והעמקה.
5 צפייה בגלריה
מצעד החיים באושוויץ. קיים סיכון שתמונות מזויפות ייטמעו בזיכרון החזותי מבלי שיעברו סינון או ביקורת
(צילום: Wojtek Radwanski / AFP)
כפי שמציין קונסטנטין שנפלדר ממרכז הדיגיטליות האחראית, דיפ-פייקים כאלה מעצבים יותר ויותר את תפיסת העבר שלנו. כאשר מידע היסטורי נצרך "על הדרך" בפלטפורמות כמו פייסבוק, אינסטגרם או טיקטוק, קיים סיכון ממשי שתמונות מזויפות ייטמעו בזיכרון החזותי מבלי שיעברו סינון או ביקורת. מכאן החשיבות הגוברת של אוריינות בינה מלאכותית, לצד אוריינות דיגיטלית כללית.
אתגרים חדשים להיסטוריונים
תמונות שואה שנוצרו על ידי בינה מלאכותית מציבות אתגרים גם לארכיונים שלנו. בשנים האחרונות, חוקרים הגבירו את המאמצים להתחקות אחר מקור הסרטים והצילומים המעטים שיש לנו מהשואה. ההיסטוריונים טל ברוטמן, שטפן הרדלר וכריסטוף קרויצמילר ניתחו בקפידה והעמידו את אלבום אושוויץ בהקשרו ההיסטורי.
באוניברסיטה העברית פועל פרויקט מחקר גרמני-ישראלי שבוחן מחדש דימויים קולנועיים מוכרים מתקופת הנאצים: מאין צולמו, באילו נסיבות וכיצד שימשו לאורך השנים. בין השאר עוסק הפרויקט בקטעים מפוגרומים בריגה ובלבוב, בירי המוני בלטביה ובחרם על עסקים יהודיים בגרמניה. בשנה שעברה הבהיר ההיסטוריון יורגן מתאוס את הרקע לתצלום המוכר בשם "היהודי האחרון בויניצה". הוא הראה שההוצאה להורג המתועדת בו התרחשה ב-28 ביולי 1941, וזיהה את מקום הצילום כמצודת ברדיצ'ב, באוקראינה של היום. הוא גם השתמש בבינה מלאכותית אנליטית, המסייעת לזהות דפוסים וקשרים במידע. בניגוד לבינה מלאכותית גנרטיבית, שמסנתזת חומר ישן למשהו חדש, בינה מלאכותית אנליטית יכולה לסייע ביצירת קשרים בין נתונים, זיהוי אובייקטים או אנשים בתמונות היסטוריות, או, כמו בפרויקט האירופי המשותף שלנו Visual History of the Holocaust, ניתוח זוויות מצלמה, תנועות וקומפוזיציות.
חוקר המדיה רולנד מאייר מציין שיצירת תמונות מלאכותיות אינה יוצרת באמת תמונות אלא מסנתזת חומר קיים. היא אינה פועלת מתוך חקירה אמפירית אלא מתוך הסתברות סטטיסטית. התוצאה היא העצמה של קלישאות חזותיות, "מגבר קלישאות", המפיק דימויים סימטריים ומלוטשים.
זו הסיבה שתמונות כמו זו שהזכרנו בתחילת הטור נראות סימטריות כל כך. הן חסרות את התכונות הבלתי-מושלמות, המקריות, ואפילו התכונות המבוימות באופן פרופגנדיסטי שמאפיינות תמונות אותנטיות רבות כל כך מהשואה. את מה שהיסטוריונים מכנים "נקודת המבט של המבצע", כפי שניכר בתמונות ובסרטים נאציים רבים, פשוט אי אפשר לייצר על ידי בינה מלאכותית. במקום זאת, התמונות הללו חושפות את ההנחיה שמאחוריהן: ויזואליזציות של תיאורים גנריים. לכן, מאייר מכנה אפקט כזה "עבר גנרי".
שטף התמונות הסינתטיות הללו מעורר חשש שהארכיונים החזותיים עצמם יעברו תהליך של טשטוש וזיהום, שבו דימויים מזויפים יהפכו, עם הזמן, לנקודות ייחוס היסטוריות.
הבמאי קלוד לנצמן כינה פעם תצלומים היסטוריים של פשעי הנאצים "דימויים ללא דמיון". הדברים נכונים אף יותר לגבי דימויים פוטוריאליסטיים שנוצרו בבינה מלאכותית. הם אינם מערערים או מטלטלים; הם פועלים רגשית רק משום שהם מאשרים לצופה את מה שהוא כבר מכיר ומצפה לראות. אלה סמלים חזותיים מלאכותיים, התורמים לשחיקת האמת ההיסטורית.
דווקא משום כך, האחריות מוטלת גם על המשתמשים עצמם. מתחת לתמונה המזויפת של "האחות הפולנייה" מראוונסבריק הופיעה לאחרונה תגובה אחת פשוטה: "סיפור אמיתי. תמונת בינה מלאכותית מזויפת לחלוטין".
- טוביאס אברכט-הרטמן הוא פרופסור חבר במחלקה לתקשורת ועיתונאות ובפורום אירופה של האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה שותף בקונסורציום של פעולת המחקר והחדשנות הממומנת בידי האיחוד האירופי, "היסטוריה חזותית של השואה: חשיבה מחדש על אוצרות בעידן הדיגיטלי", והוא השותף הישראלי בפרויקט המחקר הגרמני-ישראלי "תמונות עם השלכות – ארכיאולוגיה של קטעי קולנוע איקוניים מתקופת הנאצים". הוא גם שותף אקדמי בפרויקט החינוכי "סיפורי שואה – פלטפורמת למידה על השואה" במימון קרן אלפרד לנדקר.
