בזמן לימודיי בישיבה, פנה אליי ידיד שלמד באוניברסיטה העברית ואמר לי: "אתה חייב לבוא איתי ולשמוע הרצאה בקורס מופלא על ספר הכוזרי". שאלתי אותו מה מיוחד בקורס, ותשובתו הייתה: "ראה, ההרצאה היא בסוף יום הלימודים, ומה שהיה מתאים לעשות בסוף שיעורו הוא לדפוק על השולחן ולהתחיל תפילת ערבית – ממש כמו בישיבה". ההרצאה הזאת הייתה כמו סדר מוסר הקודם לתפילת ערבית, כנהוג בישיבות, רק עם נשמה יתרה של ספרות והיסטוריה שלא תמצא בשום שיעור אחר.
הזיכרון הזה חזר אליי כשקראתי את ספרו האחרון של פרופ' אליעזר (אלי) שביד, שהיה המרצה באותו קורס פוקח-עיניים ופותח-לבבות. ספרו האוטוביוגרפי של שביד נושא את הכותרת "הגשמת יהדות וציונות במדינת ישראל" (הוצאת כרמל, דצמבר 2019), ואכן – פרקי הספר יוצרים פסיפס מרתק לא רק של חייו של אליעזר שביד כמושא הביוגרפיה, אלא של משפחת שביד ושל דור הגשמת הציונות כולו.
6 צפייה בגלריה
פרופ' אליעזר שביד ז"ל. סיפורו טומן בחובו את אהבת היהדות, אהבת העם ואהבת הארץ
(צילום: רוני שביד חזן)
זהו סיפורה של משפחה השזורה בהיסטוריה של אומה המתחדשת במולדתה ומהווה קרקע עשירה שממנה ניזונו הניגודים המשלימים בחייו יוצאי הדופן של שביד. סיפור חייו, הכתוב בלשונו היפה והאהובה על מחברה, טומן בחובו את אהבת היהדות, אהבת העם ואהבת הארץ. הספר משלב בין הסיפור האישי של המחבר לסיפורה של המדינה, ועוגניו הם האירועים הגורליים בשנות הולדתה וקיומה של מדינת ישראל.
הפסיפס שיצר שביד מכיל 55 פרקים קצרים. אכן זהו ספר לא קצר, כ-600 עמודים צפופים. עם זאת, כל פרק קונה את מקומו בזכות, ואני מאמין שמחברו קיצר מאוד את סיפור חייו כדי להגיע לתמצית המרתקת הזו. לא אעמוד בסקירה זו על כל פרקי הספר, אלא אעמוד על תהליכים גורליים במיוחד בשביל חייו המפותל ויפה הנוף של פרופ' אליעזר שביד, חתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל, שהלך לעולמו השבוע בגיל 92.
גדל בבית "חופשי"
שביד נולד בשנת תרפ"ט (1929) וגדל בבית שאותו הגדיר "חופשי", ולא חילוני. הנימוק לכך, על פי שביד, הוא שהוריו שהגיעו מבתים דתיים לא התמרדו כנגד הדת, אלא "פרשו מן החסידות האדוקה של הוריהם". בביתו שמרו על כשרות, ברמה מסוימת, ציינו שבתות וחגים, ופעמיים בשנה הלכו לבית הכנסת – ביום הכיפורים ובשמחת תורה.
שביד, שלימים לימד וכתב ספר על מחזור הזמנים, הושפע מההסבר של אמו בנוגע לשאלה מדוע הולכת המשפחה לבית הכנסת ביום הקדוש ערב ובוקר. לדבריו, כך היא הסבירה את קדושת יום הכפורים: "היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, הוא מפקד, יום הסולידריות הכלל-יהודית, ויום בעל חשיבות מוסרית עליונה מבחינת היחסים שבין אדם לחברו".
בתקופה זו הוא חווה והושפע משלושה קודקודים: הבית, בית הספר ותנועת הנוער. מה היה הקודקוד הדומיננטי ביותר? על שאלה זו הוא נותן תשובות שונות, והדבר תלוי בתקופה. כילד חווה שביד את מלחמת העולם השנייה, ובאותה תקופה הצטרף לתנועת מחנות העולים. לפי תיאורו, הוא חווה באופן קשה את הפילוג במפא"י, שהוביל לפילוג בתנועת הנוער.
לאחר שסיים את חוק לימודיו התגייס לפלמ"ח ולהכשרה בקיבוץ כפר בלום, השתתף בלחימה במלחמת השחרור, והיה ממקימי קיבוץ צרעה. מצרעה נשלח לתפקיד ראש מחלקת ההדרכה של התנועה המאוחדת. תפקיד חינוכי זה היה, לדעתי, הפסקול שליווה אותו בכל חייו – מורה ומחנך, ובלשון מדויקת, מנחיל ערכים לדורות הבאים.
בן לעם היהודי
בפרק ששביד הכתיר בשם "תחילת ההגשמה של שליחותי האישית", הוא חושף באופן רטרוספקטיבי את התשתית הערכית שליוותה אותו לאורך חייו. האיש שלימים כתב עשרות ספרים ומאות מאמרים, מתאר את ארבעת המאמרים הראשונים שלו, העוסקים בהתוויית דרך בתנועה הקיבוצית. אתייחס למאמר השלישי – "ראש השנה: חג של סיום ופתיחה", שהתפרסם בכתב העת "ניבים" של התנועה הקיבוצית.
6 צפייה בגלריה
"האם לאדם החילוני, השואף להגשמה עצמית רוחנית ולטהרה מוסרית, אין צורך בתפילה?"
(צילום: רוני שביד חזן)
הימים, ימי ראשיתה של המדינה היהודית, הציבו בפני התנועה הקיבוצית שאלה מעשית: מה מעמדם של החגים והשבתות בפרהסיה הקיבוצית? לבעיה הזו יש שורשים עמוקים: מהו יחסה של התנועה החילונית, המנסה ליצור את הישראלי החדש, למקורות התרבות היהודיים? בלשונו של שביד, "חג מסורתי משמעו התרוממות אל מעבר למישור החולין של חיי היום-יום, התעלות מן החומרי אל הרוחני, מן הזמני החולף לנצחי הקיים" (עמ' 98).
היו שהסכימו לציין את החגים, אבל ללא נוסח הברכה המסורתי, שהרי "אין אנו מאמינים באלוהים". שביד במאמרו הנ"ל קורא לתנועה הקיבוצית לחזור לנוסח הברכה המסורתי. הוא מציב את השאלה הרטורית: "האם ניתן להבדיל בין קודש לחול בליל השבת על ידי הדלקת נרות ללא ברכה?... האם לאדם החילוני, השואף להגשמה עצמית רוחנית ולטהרה מוסרית, אין צורך בתפילה?"
6 צפייה בגלריה
"היה מגדולי ההוגים היהודים בדורנו". מכתב ניחומים שנשלח מהנשיא יצחק הרצוג למשפחת שביד
(באדיבות המשפחה)
שורות אלו, שנכתבו בידי עלם צעיר בראשית שנות העשרים שלו, הן למעשה ה"סילבוס" של חייו האישיים והאקדמיים. מוטיב מרכזי בספר, ובחייו של מחברו, הוא המשמעות הקיומית של היותו בן לעם היהודי. ספר אחר של שביד, המתכתב עם הביוגרפיה הנדונה כאן, הוא "להיות בן לעם היהודי – מבט אישי" (מהדורה ראשונה: הוצאת עקד, תשנ"ב; הוצאה שנייה: כרמל, תשע"ט).
בגרות שנייה: שביד כאיש משפחה
בפרק "אהבה ממבט ראשון" מתגלה שביד הרומנטיקן, כשהוא מתאר את ההיכרות עם רעייתו, לה גם הקדיש את הספר כך: "לסבינה, שבזכותה הייתה הדרך שהלכנו כה יפה, מאירה ופורייה". בפגישתם הראשונה בקיבוץ חמדיה שביד הקניט את סבינה "הגלותית", וזו בתגובה לימדה אותו פרק בתורת המוסר של סוקרטס ("על סוקרטס, שמעת?"). סבינה, מורה לתולדות האמנות, הייתה עוגן לשביד בחייו, ותפקידה הגדול מתגלה בהחלטות מכריעות בצמתים שונים בחיי הזוג.
התגבשות המשפחה והתרחבותה מקבילה לתהליכים הלאומיים בעקבות מלחמת ששת הימים. שביד, המביט על אירועים היסטוריים בעם ישראל מתוך פרספקטיבה עמוקה ונצחית – רואה בפן האישי, בתקופה זו "בגרות שנייה", כלשונו. באותם ימים הוא כתב את "מגילת הימים" על מלמת ששת הימים והשפעתה החברתית-לאומית. הוא מכנה את הימים האלה כ"ימי השיבה" - שיבה לירושלים ולהר הבית, המסמלים את הייעוד המונותאיסטי של העם היהודי, ש"הופכים את ארץ ישראל מטריטוריה לאומית לארץ הקודש, הארץ היעודה שבה העם מחויב להגשים את חזונו כעם סגולה" (עמ' 289).
בגרותו השנייה באה לידי ביטוי בתפקידו כאב, המעביר את המסורת היהודית לילדיו. הוא מציין שמאמר חז"ל "מכל מלמדַי השכלתי ומתלמידַי יותר מכולם" (תלמוד בבלי, תענית, ז, ע"א), קיבל אצלו משמעות קונקרטית כשהחל ללמוד עם ילדיו. "גיליתי אפוא דבר ששום לימוד אקדמי לא היה מגלה לי, והוא אולי אחד מסודות קיומה והתחדשותה של המורשת היהודית-תורנית בכל דור ודור: היכולת ליצור מחדש" (עמ' 270). הוא מציין ש"תגלית" זו התגלתה לו שעה שלמד עם ילדיו בכל שבת את פרשת השבוע, ובחגים למדו על מועדי ישראל.
מבפנים ומבחוץ
שביד מעיד על עצמו שדרכו האקדמית הייתה "מבפנים ומבחוץ". כמחנך היה ברור לו שהוא לא יכול להסתגר במגדל השן, ושמטרתו היא חיפוש אחר מענה לשאלות של כאן ועכשיו. זה היה, לדעתו, תפקיד ההוראה – גם באקדמיה.
אין כאן המקום לדון ביצירתו המדעית הברוכה (ראו ספרם הממצה של דב שוורץ ואבי שגיא, "התמימות השנייה: עולמו הרוחני של אליעזר שביד" – בר אילן, תשס"ח). פרופ' שביד פעל בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית למעלה מיובל שנים, ובפרקים בספרו על החוג הוא מספק לקורא הצצה אל מאחורי הקלעים של פעילות אקדמית בין ענקי דור כמו גרשום שלום, שלמה פינס ויצחק בער, ומתאר את חניכת הדורות הבאים וליווי דרכם של מרצים צעירים.
שביד מתאר בספר בצורה סיפורית ומעניינת את שנות השבתון כאיש אקדמיה, שחווה עם אשתו בחו"ל. הוא היה כאמור בראש ובראשונה מחנך, ודמות חריגה בנוף האוניברסיטאי. לכן החליטו פעם בני הזוג שביד לממש את זכות השבתון לא באוניברסיטה יוקרתית מעבר לים, אלא בקריית שמונה, בתקופת הקטיושות. הפרופסור החשוב מהאוניברסיטה העברית לימד מחשבת ישראל בבית הספר התיכון ע"ש דנציגר, תחת ניהולו של צבי צמרת. נוסף על כך, חזר שביד באותה תקופה לימי עלומיו כמדריך בתנועה הקיבוצית, כשלימד קבוצה של בני קיבוצים במכללת תל חי. שביד מציין ששנת השבתון ההיא הייתה למשפחתו המשמעותית ביותר – "הרבה יותר מחוויה מעשירה ומרוממת... שותפות יצירתית, בגרות ותרומה לקהילה ולעם".
ניגודים מפתיעים
שביד גדל בבית שבו לא הייתה הפרוטה מצויה, ומדי פעם מסופקת לנו הצצה קטנה לבעיות כלכליות של מרצה מכובד באוניברסיטה העברית ודרך השגת אמצעי קיום למשפחה ישראלית. בשנות ה-50 נעזרו משפחות רבות בדוד או בדודה מאמריקה, וב"חבילות" שהגיעו משם. גם במשפחת שביד נהנו מחבילות הדודה, ושביד מספר שכאשר אביו חלה הם היו זקוקים למקרר חשמלי, והדודה האמידה שלחה מקרר משוכלל. הדודה הזו, שהעריכה את שביד וניבאה לו עתיד גדול, ביקרה בארץ סמוך לחתונתו ואמרה לו: בחר לך מתנה לחתונתך. המענה שלו הותיר בי רושם, והוא קשור לדברי ידידי בראש דבריי: "ביקשתי בקשה גדולה: כל כרכי התלמוד הבבלי, דפוס וילנה, שזכה אז למהדורת תצלום מהודרת בארה"ב" (עמ' 235).
הרב פרופ' יצחק קראוסצילום: גבי ניומןהתלמוד הבבלי שהגיע מהדודה מאמריקה והתנועה חזרה לנוסח המסורתי, דווקא מתוך התנועה הקיבוצית, משקפים את הניגודים המפתיעים בבסיס רוחב המחשבה והלב של פרופ' שביד, כבן לעם היהודי שזכה לעצב את מורשת אבותיו המתחדשת באהבה, בסקרנות ובמאור פנים בלתי נשכחים.
בימים אלה של הסתגרות ופחד, מרגש במיוחד לקרוא ביוגרפיה שאופקיה נוגעים בנצח ישראל, תוך חיבוק הבית והמשפחה כבסיס שממנו ניתן להגביה עוף כדי להתבונן בסיפור הלא-ייאמן של העם היהודי והגותו.
- הרב פרופ' יצחק קראוס הוא נשיא מכללת אורות ישראל
