יש רגעים בהיסטוריה שבהם עם עומד על שפת גורלו, לא כמשל מליצי אלא כמציאות קיומית: סכנה מכל עבר. ברגע כזה, ביציאת מצרים, על שפת ים סוף, מצווה הקב"ה את משה ואת בני ישראל: "ה' יילחם לכם - ואתם תחרישון".
על פניו נשמעת הפקודה כדרישה לפסיביות - עמדו בצד. המתינו לנס. אך רבי אברהם אבן עזרא, אחד מגדולי פרשני התורה, שומע במילים אלה הנחיה עמוקה הרבה יותר. בדרכו התמציתית הוא מעיר כי המצווה לשתוק אינה מצווה לאי-עשייה - אלא מצווה לפעול הפוך מהאופן שבו פעלו בני ישראל תחת שעבוד במצרים. אז, בעודם עבדים, עלתה מגרונותיהם של בני ישראל זעקה שהביעה את מצוקתם וכאבם. עתה הם נדרשים לשתוק מבחירה. בחירה של לא לפעול מתוך פחד ומצוקה, אלא מתוך אמונה וביטחון.
ערב חג פסח תשפ"ו אנו עומדים שוב על שפת גורלנו שלנו, אחרי שבמשך שנתיים וחצי חווינו, זה לצד זה, את שני הקטבים של הקיום היהודי: ניסים שגבולות ההסתברות לא מכילים אותם, לצד אבדות שאין לב שיכול לשאת אותן. ראינו הישגים חסרי תקדים ואיומים אסטרטגיים שהתאדו כלא היו, אך גם את המשפחות הרבות כל כך, שיציבו השנה בלב נשבר כיסא ריק ליד שולחן הסדר.
שאלה זו היא שאלת היסוד המלווה את ליל הסדר מאז ומעולם. כיצד מחזיקים את שני אלה יחד - את התרוממות הרוח ואת הכאב - מבלי שאחד יכחיש את השני? חז"ל מלמדים אותנו שרק חמישית מבני ישראל זכו לעלות לארץ ישראל בעוד שארבע החמישיות הנותרות מתו במצרים. כשמלאכי השרת מבקשים להלל את הקב"ה על נס קריעת ים סוף וטביעת צבא מצרים הוא נוזף בהם ואומר למלאכיו "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרי שירה?" כשהגאולה והכאב כרוכים זה בזה – כיצד ניתן לשיר?
אבל בני ישראל שרים. "שירת הים" שנאמרה על שפת ים סוף אחרי הנס הגדול היא מפסגות היצירה של הספרות האנושית, שכן היא הביטוי העמוק של "ואתם תחרישון". לא שתיקה מתוך ניתוק, אדישות או חוסר אונים, אלא שתיקה מתוך קבלת המציאות כולה כביטוי של רצון השם. שתיקה שאינה מבטלת את האנושי והפרטי אלא מעמידה אותו בהקשר הרחב והעמוק של ההיסטוריה. שתיקה שמול אויב מסתער לא זועקת בבהלה, ומול אויב מובס לא שואגת "ניצחנו", אלא אומרת בהשתאות "זה אלי ואנווהו".
"השם יילחם לכם" בכל ההיסטוריה, בדרכים שונות ומשונות, "ואתם תחרישון" – תעשו את המאמץ האנושי הכביר לראות מעל לאנושי, לראות מעל לכאן ולעכשיו, להבין שגם שמחת הגאולה וגם כאב האובדן הם חלקים מתוך שלם גדול יותר.
בתוך מוראות המלחמה ראינו את עם ישראל בגדולתו: משפחות שכולות שמצליחות בכל יום לקום מתוך הצער הנורא ולבחור מחדש בחיים. חיילים שלוקחים על עצמם שוב ושוב נטל כבד מנשוא. אזרחים שנוטלים על עצמם עוד ועוד משימות ותפקידים לאומיים. הם אינם זועקים - הם חושקים שיניים ופועלים. בקושי הזה אין מוצדק יותר מן הזעקה - אך הם בוחרים להמשיך ללכת.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים." לא אבותיו, אלא הוא עצמו. כי אנו יודעים את משמעות העמידה, בעת ובעונה אחת, מול הניסים הגלויים ומול המחירים הכבדים.
כשנשב השנה לשולחן ליל הסדר, נאמץ אל ליבנו את כל מי שלא זכו, את כל מי שעודם מתמודדים עם המחירים הכבדים של המלחמה,ולצד אלה נזכור ונזכיר את החסדים הגדולים. נחריש מול דרכיו הנסתרות של מי שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים, ונאמין שהגאולה השלמה בוא תבוא. לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
חג פסח כשר ושמח.
הרב שמואל רבינוביץ - רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
